תפילת קבלת שבת על נוסחיה השונים חותמת שורה של מנהגים ('הנהגות') שהונהגו על ידי מקובלי צפת במאה הטז' למניינם במסגרת ההכנות המדוקדקות שיש לעשותן בערב שבת. היציאה לשדה, כמו גם אמירת הפזמון 'לכה דודי' של ר"ש אלקבץ והנהגות אחרות נהגו בצפת עוד לפני בואו של האר"י הקדוש בשנת הש"ל (1570 לסה"נ), אך אין ספק שאת תפוצתה הרחבה כל כך של תפלת קבלת השבת בקרב קהילות ישראל יש לזקוף לעובדה שהאר"י אימץ הנהגות אלה עם בואו לצפת ואף חידש בהן חידושים מפליגים . עם זאת, אופן התפלה המדויק של האר"י בזמן קבלת שבת אינו מפורט במקורות בני זמנו, מלבד תאור קצר – אך חשוב – מפי ר' חיים וויטאל:
" … הנה קיצור סדר קב"ש הוא, שתצא לשדה ותאמר, בואו ונצא לקראת שבת מלכתא, לחקל תפוחין קדישין… ותעמוד מעומד במקום א' בשדה. ואם יהיה ע"ג הר א' גבוה הוא יותר טוב, ויהיה המקום נקי כפי מה שצריך מלפניו כמלוא עיניו ומאחריו ד' אמות כו'. ותחזור פניך כנגד רוח מערב, ששם החמה שוקעת, ובעת שקיעתה ממש, אז תסגור עיניך, ותשים ידך השמאלית על החזה, ויד ימינך על גבי שמאל, ותכוין באימה וביראה, כעומד לפני המלך, לקבל תוספות קדושת שבת. ותתחיל ותאמר, מזמור הבו לה' בני אלים כו', כולו בנעימה. ואח"כ תאמר ג' פעמים באי כלה באי כלה באי כלה שבת מלכתא. ואח"כ תאמר מזמור שיר ליום השבת וכו' כולו. ואח"כ תאמר ה' מלך גאות לבש כו', עד לאורך ימים. ואז תפתח עיניך, ותבא לביתך, כמ"ש בעז"ה … ".
מתיאור זה מוכח, שהתפלה עצמה התחילה ב- ' מזמור לדוד הבו לד' ', ומכאן המנהג ברוב עדות ספרד והמזרח להתחיל במזמור זה את תפלת קבלת השבת, בעוד שברוב קהילות אשכנז (וכך גם אצל התימנים) נהוג לפתוח ב- 'לכו נרננה' ולהוסיף את חמשת מזמורי התהילים צה-צט. מתיאור זה אין גם ראיה שבחוגי האר"י אמרו את פיוט ה- 'לכה דודי' כולו בנוסח של ר"ש אלקבץ שהתקבל במהלך הדורות, אם כי בחיבורים מאוחרים יותר החל מראשית המאה היז' לסה"נ ואילך נכתב, שהאר"י היה אומר 'פזמון מיוסד לקבלת השבת' או 'פיוט נאה ומשובח אשר חיבר ויסד החכם החסיד שלמה אלקבץ' . 'השדה', הוא 'חקל תפוחין קדישין' הנזכר, זוהה במהלך הדורות עם הרחבה שליד בית הכנסת האשכנזי ע"ש האר"י בצפת; זיהוי זה מתועד לראשונה על ידי ר' שמחה בן יהושע מזאלאזיץ, שתיאוריו המפורטים בשנים תקכ"ד-תקכ"ה (1765-1764 לסה"נ) הם המקור החשוב ביותר לידיעותינו על צפת ובתי הכנסת שלה לפני הרעש הגדול של שנת תקצ"ז.
עניין מיוחד יש לנו עם החזרת הפנים המתוארת בקבלת השבת של האר"י, שהיתה לכוון מערב בזמן אמירת כל התפלה ("…ותחזור פניך כנגד רוח מערב, ששם החמה שוקעת… ותתחיל ותאמר, מזמור הבו לה'…"). מאחר וכוון התפילה הרגיל בגליל הוא לדרום, לעבר ירושלים, הפניה כאן למערב חורגת לכאורה מן הנורמה המקובלת ודורשת הסבר. לפי רוב הדעות, הפניה למערב של האר"י ותלמידיו היא המקור למנהג הרווח ברוב עדות ישראל לפנות לכוון זה בזמן אמירת 'בואי בשלום' בסוף ה- 'לכה דודי' .
דומה, שהפניה למערב של מקובלי צפת אינה רק על רקע של כמיהה לבואה של השבת, הנכנסת עם שקיעת החמה. היציאה אל 'השדה' והפניה אל המערב דווקא נעשו על רקע רצונם העז (לעיתים עד כדי טירוף הדעת) להתחבר אל השכינה , שזוהתה עם השבת – הכלה – המלכה, ובכך להביא גאולה לעולם. נראה שהקביעה: 'שכינה [תדירה] במערב !' (ובניגוד לדעה ששכינה 'בכל מקום'), שנוקטים בה חלק ממשתתפי הדיון בסוגיית הרחקת המתקנים המזיקים מגבולות העיר בבבלי בבא בתרא כה ע"א-ע"ב, התקבלה על ידי מקובלי צפת באופן מוחשי ומציאותי ביותר. דעה זו נפסקה להלכה (שו"ע או"ח סי' ג הל' ה-ו), היא מופיעה גם בזוהר, וביטויים לה במאמרי חז"ל רבים . בעולם הדימויים הנשגב של מקובלי צפת דמתה הליכתם לקראת השבת כליווי פיזי של השכינה עצמה, אם כי לא נעלם מהם מקום השראתה המקורית: במקדש בירושלים, על כל המשתמע מכך .
על הפניה של מקובלי צפת למערב יש להוסיף, לענ"ד, נסיבות נוספות הקשורות למיקומה של העיר ותנאי סביבתה. מאחר והרובע היהודי בצפת בנוי על מדרון משופע מערבי, הנוף הפתוח המתפרס ממנו והנגלה לעין הוא כלפי מערב; נוף זה כולל את הרי מרום הגליל מלאי הוד והדר ומכוסים בחורש וכן את שטח הבוסתנים המרהיב של נחל עמוד (הוא 'נהר דולביה' בפי תושבי צפת בתק' האר"י). כלפי מזרח, מאידך, היו שכונות ערביות (ח'ראת אל-אקרד, ח'ראת אל ג'ורה) ומעבר להן – אזור יבש וסלעי, וגם נסתר מעיני תושבי הרובע היהודי. על כן, הפניה מערבה היתה לדידי המקובלים אך טבעי: כלפי נוף מקסים, הרווי גם באתרי קברי צדיקים רבים. לקברים אלה 'התגרשו' מקובלי צפת לייחודים ותיקונים (בעיקר בהדרכתם של ר' משה קורדברו ור"ש אלקבץ עוד טרם בואו של האר"י לצפת), על מנת להחיש את שחרור השכינה מכבלי הגלות. יתר על כן, בהתבוננות מערבה מצפת נתפס העין אל מוקד חשוב נוסף, אולי מכריע בהשפעתו: קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. ר' שמחה בן יהושע מזאלאזיץ מדגיש זאת בתיאורו את מקום 'השדה' שבו קיבלו האר"י ותלמידיו את השבת, כ- "מכוון ונראה מנגד קבר בעל הזוהר שבמירון". מרכיבי הנוף המתגלים למתבונן מערבה בשעת שקיעת החמה, על רקע צבע התכלת הבוקע בשמי המערב והמתמזג עם הצבע הכחלחל של כותלי בתי היהודים, מובילים להרגשת מיזוג עליונים ותחתונים ובודאי השפיעו רבות על מקבילי פני שבת מלכתא (השכינה !) באותה שעה של התרוממות רוח רוחנית.
מעט מן ההוד שבקבלת השבת הקדומה של צפת נשאר בה גם בימינו. כיום (שנת תשס"ב), רוב המניינים אכן פונים מערבה בזמן אמירת בואי בשלום, אך היציאה לשדה בפועל כפי שהיה מקובל גם בצפת וגם בירושלים כמעט ואינה נהוגה היום בצבור . אפשר שזכר למנהג היציאה בצפת השתמר במציאות ארכיטקטונית מסוימת, הקיימת בחלק מבתי הכנסת העתיקים: בבית הכנסת ע"ש יצחק אבוהב (לשעבר 'בית הכנסת הגדולה' מתקופת האר"י), בביה"כ ע"ש האלשיך הקדוש ובביה"כ האשכנזי ע"ש האר"י – פונים הפתחים הראשיים וחזיתות המבנים לכוון מערב. על אף שהמבנים העומדים היום שוקמו ותוקנו מספר פעמים לאחר רעידות האדמה של שנות תק"כ (1759 לסה"נ) ותקצ"ז (1837 לסה"נ), הדעת נותנת שהם שומרים על תבנית מתארם המקורית, כאשר כוון החזית למערב הוא לא רק על רקע פונקציונלי אלא מביע את תפיסת העולם הרוחנית של מקובלי צפת, שבמרכזה עמדו הכיסופים לגאולה והתקרבות השכינה שציפו לבואן מכוון מערב. והנה, לכאורה תמוה הדבר: העמדת הפתחים בבתי כנסת אלה בקיר המערבי, שלא ממול ארון הקודש (הנמצא בגליל תמיד בקיר הדרומי לכוון ירושלים), נוגד במפורש את דעת מר"ן ר"י קארו, שיש לעשות את פתחי בתי הכנסת 'כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר' (או"ח סי' קנ הל' ה); הייתכן שדווקא בצפת לא סרו למרותו של המרא דאתרא בענין זה ? אכן, מצב שונה קיים בבית הכנסת הספרדי ע"ש האר"י בשיפולי הרובע היהודי המערביים, על גבול בית העלמין . בבית כנסת עתיק זה, שבו על פי המסורת התפלל האר"י עצמו את רוב תפילותיו בצבור – החזית והפתח הם בקיר הצפוני אשר ממול לארון, כדעת מר"ן בפסיקתו. אמנם, אין להוציא מכלל אפשרות שמיקום החזיתות והפתחים בבתי הכנסת הנ"ל הוא כתוצאה מאילוצים טופוגרפיים והנדסיים; אך אפשר גם להעלות על הדעת שההבדלים הללו אכן מבטאים הדגשים שונים ואולי אף מתח מסוים שהתקיים בין התפיסה ההלכתית המסורתית העולה מבית מדרשו של ר"י קארו (שכאמור אינו מזכיר את ענין תפלת קבלת השבת בפסיקותיו), לבין מגמת הרוח המהפכנית-קבלית שכבשה את צפת בסערה והגיעה לשיאה בזמן שהותו של האר"י בעיר בשנים ש"ל – של"ב. על פי דרכנו, חזיתות בתי הכנסת אבוהב, אלשיך והאר"י אשכנזי הפונות מערבה אולי משקפות את השפעת המגמה הקבלית, בעוד שחזית ביה"כ האר"י הספרדי (שהוא ע"פ דעות אחדות העתיק ביותר מבין בתי הכנסת של צפת) עם הפתח בצפון מול ארון הקודש אולי משקפת את המגמה המסורתית המדגישה את כוון התפילה הרגיל לירושלים.
לסיכום דברינו נזכיר, שאופייה של קבלת שבת הנהוגה היום בקהילות ישראל למקומותיהן צמח וקיבל את לבושו על רקע תחושתם העזה של מקובלי צפת בקרבתה המטפיזית של השכינה על סף ביתם ממש, יחד עם הרגשתם שעליהם מוטלת האחראיות והחובה לשחרורה מכבלי גלותה. בפועל, נערכו המקובלים 'לקבל' את השבת / המלכה / הכלה / השכינה מן המערב, באותו כוון שמימים ימימה סימן את מקום השכינה (אם בזמן קיבועה במקדש, אם בזמן גלותה ממנו), הוא גם כוון הפנייה המועדף והטבעי ליושבי צפת מבחינות רבות אחרות. אם נצרף לכך את המסורת שרווחה בין תושבי צפת והגליל שראשית תהליך הגאולה היא על ידי התגלותו של משיח בן יוסף בגליל , נקל להבין את השפע הרוחני שבקע והוליד דווקא בצפת את אחד המנהגים בעלי העוצמה החזקה ביותר ביהדות – הלא היא קבלת השבת.