ראוי להתחיל להתבונן יותר לעומק, בהתבטאות חכמת הקבלה באותיות לשון הקודש. ותחילה נתבונן כיצד מהות 'שלימות אלף הספירות', מתבטאת באותיות השייכות לרובד המאות. מהות זו כבר התבארה לעיל במאמר היסודות 'קץ – צק', ותתבאר כאן ביתר דיוק. והנה כבר התבאר שם, כי כל זוג אותיות מרובד המאות, אשר על ידי חיבורן יחד, מתקבל המספר 1000, מסמל את 'שלימות כל הספירות', ולכן מסמל הוא מבחינה לשונית, את מהות השלימות. זוגות האותיות אשר חיבורן יוצר את המספר אלף הנן :
האות ק' ערכה = 100, יחד עם האות ץ' שערכה = 900, נקבל את המילה 'קץ' שערכה = 1000.
האות ר' ערכה = 200, יחד עם האות ף' שערכה = 800, נקבל את המילה 'רף' שערכה = 1000.
האות ש' ערכה = 300, יחד עם האות ן' שערכה = 700, נקבלאת המילה 'שן' שערכה = 1000.
האות ת' ערכה = 400, יחד עם האות ם' שערכה = 600, נקבלאת המילה 'תם' שערכה = 1000.
למשל, המילה –'קץ', מסמלת את מהות הסוף של עניין מסוים, שכאשר הוא נשלם, אזי מגיע הוא לקיצו. וכן המילה –'תם', מסמלת גם היא את מהות הסיום, מלשון 'תם ונשלם'.
היסוד –'רף', הנו היסוד הלשוני של השורש 'רפא', המסמל כידוע את שלימות הגוף. כמו כן, יסוד זה מסמל את מהות ה-'רפיון', דהיינו ההרפיה הרוחנית שצריך האדם לזכות לה, כדי להגיע לקרבה אל אור הבורא, כפי שהתבאר לעיל רבות בנוגע למהות 'שבע השמיטות'. וכאשר האדם זוכה להגיע לשלימות ההרפיה, אזי הוא זוכה להגיע לשלימות רוחניות, כפי שכותב דוד המלך בתהלים, פרק מו', פסוק יא', דכתיב – "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים".
וכן התבאר לעיל רבות במאמר היסוד 'פר', כי היסוד 'פר' מסמל את מהות הפירוד. ולפי שידוע, כי שיכול אותיות ביסודות, יוצר פעמים רבות משמעות הפוכה, אזי נרמזת בכך מהות היסוד 'רף' המסמל את מהות השלימות שהיא הפך הפירוד.
ומצינו רמז לדבר במילה – 'רפת'. מילה זו מובאת בנביא חבקוק, פרק ג', פסוק יז', דכתיב – "וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים". וכן במסכת בבא בתרא, דף צח', עמוד ב', דכתיב – 'הרוצה לעשות רפת בקר עושה ארבע אמות על שש'. כלומר שהמילה – 'רפת', מסמלת את המקום המסמל את הגבול הברור להחזקת הפרות, כנרמז בשיכול : 'פרות – רפת'. והנה ידוע, כי האות ת' הנה בבחינת סיומת נקבה ולפיכך, המילה 'רפת' הנה למעשה המילה הנקבית של היסוד 'רף',המסמל מקום מגודר ומוגדר ושלם. ולכן מצינו כי בימינו נהוג לקרוא לגבול מסוים בשם – 'רף', אשר מעל רף זה, כבר מדובר במדרגה אחרת. על אף שמילה זו לא מופיעה במקרא וגם לא בדברי חז"ל.
יסוד לשוני זה מופיע בספר שמות, פרק ד', פסוקים כד'-כו', שם מסופר על העונש של משה, על שלא מל את בנו, דכתיב – "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ … וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ". כלומר, שעל אף שהבורא ביקש להרוג את משה, לבסוף הוא עזב אותו, "וירף ממנו", דהיינו שהרפה ממנו, וכביכול עזב את ה-'רף' שלו, המסמל את מקומו.
ועוד נשאר להבין את צמד האותיות האחרון, שהן האות – 'ש' אשר מספרה = 300, והאות – 'ן' סופית אשר מניינה = 700, אשר יוצרות את המילה 'שן'. כידוע, המילה 'שן' מסמלת את מהות השיניים, והן את מהות השינויים. ומתבטא הדבר במהות השיניים עצמן, שהן האיבר המשתנה ביותר בגוף האדם. וזאת כיון שבתחילה יש לאדם 'שיני חלב', לאחר מכן משתנות השיניים להיות 'שיני בשר', ולאחר מכן עוד נוספות לו 'שיני בינה', עד שבסך הכל צומחות לאדם '32' שיניים כמניין המילה – 'לב'.
והנה ידוע, כי האכילה אינה מסמלת רק את האכילה הגשמית, אלא את דרך קבלת האורות של האדם, הנקראת בלשון הפנימיות בשם אכילה. כמו שכתב המהר"ל, בפירוש על מסכת סוטה, דף ד', עמוד ב', כי כל – 'קבלת דבר, יקרא אכילה'. כלומר, שבלשון פנימיות התורה, 'קבלת האור' של האדם נקראת גם היא בשם 'אכילה'.
וכן התבארה שם 'מהות הזיווג', על פי דברי חז"ל במסכת נדה, דף לא', כי – 'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. איש מזריע תחילה, יולדת נקבה'. פירוש, שכאשר האיש דואג שהאשה תגיעה לסיפוקה לפני האיש, אזי הוא בבחינת 'משפיע', ומביאה זו יוולד זכר. אך אם מה שמעניין את האיש להגיע בעצמו לסיפוק לפני האשה, אזי הוא בבחינת 'מקבל', ומביאה זו תיוולד נקבה.
ולפי שהאכילה נמשלה לזיווג, אזי מובן כי גם באכילה מתבטאת מהות זו. כלומר, שאם הבליעה נעשית לאחר לעיסה ראויה, אזי בעקבות אכילה זו נולד באדם 'כוח זכרי' שהוא הכוח להשפיע, אך אם הוא נמשך אחר הרצון לבלוע ללא לעיסה ראויה, אזי נולדת באדם 'מהות נקבית', שהיא הרצון לקבל, כמבואר לעיל בהרחבה במאמר 'לעיסה ובליעה'.
ולפיכך מובן, כי עיקר שלימות קבלת האורות של האדם, הנקראת בחכמת הפנימיות בשם 'אכילה' תלויה בעיקר במהות הרוחנית אותה מסמלת הלעיסה, שאותה מסמל היסוד הלשוני 'שן'. ולכן 'לב השיניים' של האדם, מרמזות למעשה על 'לב שינויים' רוחניים שצריך האדם לעבור, כדי להגיע לשלימות הלב, אשר בכך יזכה לאכילה רוחנית ראויה, שבזכותה יזכה לקבל את האור בשלימות.
