ויקרא
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'- הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה
השבת אנו פותחים בקריאת ספר ויקרא ובנוסף פרשת החודש שנקראת דרך כלל לפני ראש חודש ניסן או בראש חודש עצמו כמו השנה. בשורות הבאות ננסה לקשור את נושא פרשת ויקרא וספר ויקרא בכללותו העוסק במחציתו הראשונה בדיני הקרבנות שהיו קרבים במשכן ובמקדש לנושא של מצוות קידוש החודש הנלמדת מהפסוק: "החודש הזה לכם ראש חדשים…".
במשכן ובמקדש היו שני מוקדים האחד מקום קודש הקודשים שבו היה מונח ארון הברית שבתוכו שני לוחות הברית, המוקד השני המזבח שעמד בחצר המקדש ועליו הקריבו קרבנות. ארון הברית בקודש הקודשים מבטא את השראת השכינה על המשכן שבאה מלמעלה למטה. בסוף ספר שמות מופיע: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן… וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", כך היה במשכן וכך בבית המקדש. השראת השכינה הייתה בולטת בבית המקדש הראשון שבו היה ארון ברית עם לוחות ואילו בבית המקדש השני הייתה אבן השתייה בלבד, השראת שכינה חלקית. המוקד השני המזבח שעמד בחצר המשכן ועליו היו מקריבים קרבנות ציבור וקרבנות יחיד בכל ימות השנה. המזבח המקום שבו מתבטאת עבודת האדם הפונה אל ה' מלמטה למעלה.
המצב השלם הוא שהשכינה שורה על המשכן ובמקביל האדם מקריב קרבנות ומתקרב אל ה'. לא די בהשראת שכינה ללא מעשה אדם, ואי אפשר להסתפק במעשה אדם ללא הארת פני שכינה.
הקרבת קרבנות היא מתוך רכושו של האדם המוכן לתת למען מטרה עילאית, הוא קונה מכספו את הקרבן. חלק מהקרבנות הם קרבנות חובה כפרה על חטאים או קרבנות נדבה, תרומה למקדש. רק בעל רכוש יכול להקריב קרבנות וכדי לצבור רכוש צריך להיות בן חורין. עבד אינו בעל רכוש, רכושו שייך לאדונו.
מצוות קידוש החודש הנלמדת מהפסוק: "החודש הזה לכם ראש חודשים" מבטאת את היכולת של חכמי ישראל הנבחרים על ידי עם ישראל לקבוע את הזמן המדויק של המועדים. קביעת יום ראש החודש הנקבעת על ידי חכמי ישראל בעבר השפיעה על המועד המדויק של החג. כיום אנו משתמשים בלוח קבוע והדבר מכהה את הדינמיות של קביעת ראשי חודשים ומועדים מידי חודש בחודשו. הזמן הוא המשאב החשוב ביותר של האדם יותר מהרכוש. חיי האדם עלי אדמות הם זמניים, והמבחן האמיתי של האדם כיצד הוא מנצל את הזמן שניתן לו. קידוש החודשים משמעותו שליטה על הזמן. עם ישראל היה ויהיה תמיד בעולם כיוון שהוא שולט על הזמן בניגוד לעמים אחרים ולנבראים פרטיים שהזמן שולט עליהם ולכן הם מתחלפים בעולם.
השליטה על הזמן היא זכות ששייכת לבני חורין בלבד. זמנו של העבד שייך לאדונו האדון מנהל את זמנו של העבד. זו הסיבה שעל פי ההלכה עבדים פטורים ממצוות עשה שהזמן גרמן. זמנו אינו בידו והוא אינו יכול להחליט כיצד לנצלו ולכן לא ניתן לחייבו לקיים מצוות התלויות בזמן.
בעלות על רכוש וניהול זמן הם מתנות הניתנות לבני חורין. בפתיחתו של חודש ניסן בו יצאנו מצרים מעבדות לחרות, אנו נפגשים עם מתנות אלו שאינן זכויות בלבד אלא חובות. חובות המוטלות על בן החורין שקיבל רכוש וזמן להשתמש בהן למטרות עילאיות למענו ולמען החברה והעם.
פרשת ויקרא ופרשת החודש נקראות בשבת, שהיא הביטוי לקדושה הקבועה הקיימת בטבע. כל ששה ימים מגיעה שבת ללא צורך בפעולה אנושית. האדם בחופשיותו אמור להתחבר לקדושה הקבועה בטבע על ידי הרכוש והזמן שנמצאים תחת ידו.
חודש האביב הוא חודש ניסן, ההתחדשות של הטבע משפיעה על כוחות היצירה של האדם, נאחל לעצמנו שנזכה להתחדש וליצור יצירות משמעותיות.
צו- שבת הגדול
פרשת צו פותחת בפסוק: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". קרבן עולה מוקרב במהלך היום ונשרף כל הלילה על המזבח. קרבנות מוקרבים במקדש רק ביום. קרבן תמיד של שחר פותח וקרבן תמיד של בין הערביים חותם. בלילה היו נשרפים חלקי הקרבנות שהוקרבו במהלך היום. הכוהנים מופקדים על הקרבת הקרבנות ובנוסף על ניקוי המזבח כל בוקר, הרמת הדשן מעל המזבח ופינויו מחוץ למקדש:
"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר". גריפת הדשן והרמתו מעל המזבח הייתה בבגדי קודש רגילים ואילו הוצאת הדשן החוצה הייתה בבגדים פשוטים שכנראה גם היו בגדי קודש.
הרמת הדשן הייתה עבודה פיזית קשה, היו כמויות גדולות של דשן שהצטבר על גבי המזבח והיה צריך כוח פיזי ניכר על מנת להרימן. הכהן שהוא בעל תפקיד מכובד עושה עבודה זו בעצמו בבגדים הדורים. ובכך לא מסתיים תפקידו גם את פינוי הדשן מחוץ למקדש עושה בעצמו בבגדים פשוטים. ללמדנו שמול הקב"ה גם האדם החשוב ביותר שווה לכל האנשים. בספר שמואל מסופר על דוד המעלה את ארון הברית לירושלים ומפזז ומקרר לפניו כאחד האנשים הפשוטים. אשתו מיכל אינה מבינה את התנהגותו, דוד עונה לה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה".
פרשת נוספת בתורה פותחת בפועל צו"ה, פרשת תצוה בספר שמות. "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הדלקת המנורה בבית המקדש אינה עבודה קשה. עיקר העבודה היא הטבת הנרות לפני הדלקתן. פעולה זו מיועדת גם היא לכוהנים שהיו מטיבים את הנרות בוקר וערב. המנורה המפיצה אור מסמלת את השפע הרוחני היורד מהשמים אל בני האדם והכוהנים תפקידם להכין את הכלים המתאימים להורדת השפע הזה לארץ. הראשונים לקליטת השפע הם בני ישראל ולכן הם המצווים להביא את השמן למקדש.
הכוהנים מצד אחד היו מתווכים להורדת שפע אלוקי משמים לארץ ומצד שני עיקר עבודתם הייתה על גבי המזבח שעניינו התקרבות אל ה' מהארץ לשמים שלעיתים כרוכה בעבודה קשה כמו הרמת הדשן ופינויו ובכלל כל דבר שמתחיל מארץ נתקל בקשיים וסיבוכים.
בלוח השנה העברי יש לנו שבתות ומועדים. השבת היא זמן המיוחד להשפעה אלוקית מהשמים לארץ. השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, אחרי כל ששה ימים מגיעה שבת. המועדים נקבעים על ידי חכמי ישראל המקדשים את החודשים והם תלויים בנו, לכן מברכים במועדים: "מקדש ישראל והזמנים".
חג הפסח נקרא בתורה על פי מסורת חז"ל: "שבת", "וספרתם לכם ממחרת השבת..", כי יציאת מצרים הייתה פעולה אלוקית שיד אנושית לא הייתה שותפה בה, חסד מלא, לעם ישראל לא היו זכויות שבגינן יצאו ממצרים. מכאן ואילך תתחיל העבודה האנושית: "ממחרת השבת", ה' נתן לנו את נקודת הפתיחה, דחיפה ראשונית ואחריה שומה עלינו כל יום לעלות ממדרגה למדרגה, לספור את הימים כדי שנזכה לעמוד למרגלות הר סיני ולקבל את התורה.
פסח
יציאה מעבדות לחרות
עיקרו של חג המצות הוא היציאה מעבדות לחרות: "הֲנִסָּה אֱלֹקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ", גוי מקרב גוי, עם מתוך עם, עם ישראל נטמעו בתוך העם המצרי, יציאת מצרים הייתה לידה.
בני ישראל חוו היטמעות תרבותית בתוך מצרים, המקרא מתאר היטמעות תרבותית כעבודה אלילים. הנביא יחזקאל (כ) מספר עובדה שלא מופיעה בתורה, ה' הזהיר את העם עוד בהיותם במצרים שיפסיקו לעבוד אלהים אחרים: "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"., האזהרה נפלה על אוזניים ערלות: "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם". ובכל אופן ה' גאל את ישראל ממצרים למען שמו: "וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר". יציאת מצרים מהווה שחרור מתרבות זרה ובירור עמוק של הייחודיות התרבותית הישראלית שהרי לשם כך יצאנו ממצרים.
בנוסף לשחרור ברובד הלאומי חג החירות הוא הזדמנות לשחרור אישי מתפיסות עולם מקובעות והתנהגויות שהורגלנו אליהם שנים רבות. אנו אוסרים את עצמנו בתחום המחשבתי והמעשי במשך כל ימות השנה ובדרך כלל איננו מודעים לכך, ואנו לעיתים נוטים להצדיק את מחשבותינו ומעשינו כדי שנוכל להמשיך ולדבוק בהם.
יציאת מצרים מהווה מהפכה לאומית, תרבותית ואישית.
מידי שנה אנו פוגשים את האירוע ההיסטורי הכביר של יציאת מצרים, וחז"ל הורו לנו: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אמירה שמחזירה אותנו אל העבר, לרמב"ם הייתה גרסה שונה: "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הרמב"ם העביר את ההנחיה מהעבר אל ההווה. מי שיראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, יעשה בדק בית בעצמו ויחפש את הדרך כיצד להשתחרר מהמאסרים שהטיל על עצמו.
שלשת המוקדים של ליל הסדר הם: פסח, מצה ומרור. הפסח מבטא את השחרור התרבותי ממצרים, בני ישראל הקריבו את קרבן הפסח בתוך מצרים ובכך ביטאו שאינם שייכים לתרבות המצרים שאחד מסמליה היה השה שהקריבו. המצה מבטאת את היציאה של העם ממצרים שרצו שלא הספיק בצקם להחמיץ, ואילו המרור, ההסבר הרגיל המופיע בהגדה החיים המרים של השעבוד במצרים, אני חושב שהמרור מבטא את השעבוד האישי של האדם. אדם משועבד חיוו מרים, הוא רואה את העולם מתוך חרכי תפיסות העולם שלו, התנהגויותיו המעשיות, לעומתו אדם חופשי שמח, העולם פתוח לפניו, הוא מאמין בשינויים, בהתפתחות ובתיקון עולם.
"יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (הרב קוק), יציאת מצרים הפכה להיות סמל אוניברסאלי לכל העמים. היא מהווה השראה ללוחמי חרות בכל העמים. היא נושאת בשורה של אביב, פריחה והתחדשות, והתחלה מא"ב- האותיות הראשונות של אביב, אב לי"ב החודשים שיגיעו אחריו.
ניסן החודש הראשון בתורה, נמצא באמצע השנה שהתחילה בתשרי. שבירה של מסגרת הזמן הקבועה בדיוק באמצע כדי שלא ניכנס לשגרה, ומידי יום ביומו ניפתח לאפיקים ויוזמות חדשות.
שביעי של פסח- פרשת שמיני
המספרים שבע ושמונה בעלי משמעות בעולם היהודי. המספר שבע מסמל את המדרגה הרוחנית הקשורה לטבע, ששה ימים ואחריהם מגיעה השבת, העולם בנוי מארבע רוחות השמיים למעלה ולמטה, ששה מימדים. המספר שמונה מציין את המדרגה הרוחנית שלמעלה מהטבע, לכן ברית המילה ביום השמיני. העורלה חלק מהטבע ומסירים את הערלה ביום השמיני כדי לגלות את המעלה הרוחנית הנצחית שקיימת באדם לפני לידתו ותישאר גם אחרי עזיבתו את העולם הזה.
יציאת מצרים הייתה הופעה ניסית בתוך טבע העולם, הנס שינה את סדרי הטבע, והראה לאימפריה המצרית שיש מנהיג לעולם, אפשר להשתחרר מבית הסוהר הענק שהמקרא קורא לו "בית עבדים", ולא עבדים בודדים אלא עם שלם לאור היום יוצא ממצרים.
חכמים מלמדים אותנו שבשביעי של פסח בני ישראל חצו את ים סוף. הים נבקע בלשון המקרא ונקרע בלשון חז"ל. אירוע זה חותם את יציאת מצרים. פרעה רצה להחזיר את הגלגל אחורה ולהחזיר את בני ישראל למצרים ובים סוף הוכרעה המערכה. משה אומר לעם: "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאותָם עוֹד עַד עוֹלָם". השעבוד במצרים היה הקשה בכל ההיסטוריה הישראלית. בני ישראל התבוללו בתרבות המצרית. התבוללות מסוכנת לקיום לאומי יותר מקשיים פיזיים.
השחרור הסופי ממצרים פותח את הדרך להר סיני. אחרי ספירה של שבע שבועות, ביום החמישים אפשר לשמוע את קול ה', עשרת הדיברות. שמיעת קול ה' מדרגה של עליה מעל הטבע, מעל ספירת שבע השביעיות.
פרשת שמיני עוסקת בחנוכת המשכן במדבר שהייתה ביום השמיני אחרי שבעת ימי המילואים, שבהם משה בנה ופירק את המשכן והכשיר את אהרן ובניו לעבודה. המשכן מהווה ביטוי להשראת שכינה שמימית בארץ. ה' מתאווה כביכול שתהיה לו דירה בעולם הזה. היום השמיני הוא היום המתאים להופעת השכינה מן השמים לארץ.
השנה פרשת שמיני צמודה לשביעי של פסח. שינוי סדרי הטבע בשביעי של פסח והתעלות רוחנית בהשראת שכינה ביום השמיני.
רוחניות בתוך הטבע קשורה לחוקי הטבע, היא נעה במעגליות קבועה, ששה ימים ושבת אחריהם. מדרגה רוחנית מעל הטבע היא מדרגה של בחירה חופשית שאינה כפופה לחוקי הטבע.
בני ישראל יצאו ממצרים המסמלת את עולם החול, עולם הטבע, היו משוקעים בתוך עולם טבעי, בחג הפסח הם נחשפו לכך שיש מנהל לטבע, שיכול לשנות את סדרי הטבע, ואילו במעמד הר סיני ואחר כך בחנוכת המשכן הבינו שגם הם יכולים לשנות את הטבע. אדם שנברא בצלם אלוקים , שלפי פרשנים רבים משמעותו הבחירה החופשית, יכול לחולל גדולות ונצורות, לשפר ולשכלל את העולם במישור הערכי והמוסרי. מימוש אידיאל זה הוא המטרה של יציאת מצרים, שמשמשת קריאת כיוון לישראל ועל ידם לכלל האנושות.
תזריע- מצורע- יום העצמאות
שתי פרשות השבוע עוסקות בנושאי טומאה וטהרה. פרשת תזריע פותחת בטומאת היולדת וממשיכה לעסוק בדיני הצרעת.
לידה אירוע משמח של הופעת חיים בעולם, ומאידך הניתוק של העובר מאמו מהווה פרידה מחיים שהיו מחוברים פיזית ומעתה יתחיל תהליך של חיבור רוחני בין ההורים לילדיהם. יולדת בן טמאה שבעה ימים, ביום השמיני האב מצווה למול את בנו ומקבל על עצמו להתחיל בתהליך חינוכו, ואז מסתיימים ימי הטומאה של היולדת ומתחיל תהליך של טהרה שאורך שלושים ושלשה ימים. בלידת בת התהליך אורך זמן כפול, כיוון שאין ברית מילה, הקשר בין האם לבת יותר טבעי- רוחני ולכן מספר הימים כפול, ימי הטומאה מסתיימים אחרי שבועיים ואחריהם ששים וששה ימי טהרה. בימים אלו האם מתכוננת לקראת תפקידה בחינוך בתה.
בסיום תהליך הטהרה היולדת מביאה קרבן לבית המקדש. תהליך הלידה הפגיש את היולדת עם ה' שהרי היא חוותה את הופעת החיים שה' הוא מקורם. במקביל לכך הרגישה היולדת את אפסות האדם, שהרי כל תהליך הלידה, האדם אינו מחוללו, כל פגישה עם גדולות הבורא מעוררת אצל האדם הרגשה של קטנות. קרבן עולה וקרבן חטאת מבטאים את התחושות הסותרות האלו, העולה את ההתעלות והחטאת את הקטנות.
התורה מבטאת את יצירת האדם הראשון בפסוק: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". תרגום אונקלוס לארמית תרגם את המילים: "נפש חיה"- רוח ממללא. כוח דיבור. הדיבור הוא גילוי אישיותו של האדם כלפי חוץ.
לאדם נתונה בחירה חופשית כיצד להשתמש בכוח הדיבור, האם לדבר טוב על הבריות, לדבר דברי תורה וחכמה, להתפלל או לדבר סרה בבריות, לשון הרע ורכילות. המצורע הוא מוציא שם רע. אדם שדיבר סרה על הבריות ולכן גופו הצטרע. הצרעת מחלה שסיבותיה הן מוסריות. אחד מדיניו של המצורע: "ישב בדד מחוץ למחנה", כיוון שבדיבורו גרם לפירוד בין אדם לחברו הוא מורחק מחברת בני אדם.
בתחילת הפרשה עסקנו בהופעת החיים החדשים ובהמשך באיכות החיים. זיהום אוויר רוחני נגרם על ידי דברים שליליים שנאמרים כלפי קבוצות או פרטים. הסתה, גזענות, הטרדות, לשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע כל אלו הם חטאים חמורים ביותר, וכולם נעשים על ידי הדיבור. חכמים אמרו שלשון הרע שקול כנגד שלשת העבירות החמורות בתורה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. קשה לאכוף חטאים אלו כמו חטאים מעשיים אבל חומרתם והשפעתם על האווירה שבה אנו חיים מכרעת. המשרד לאיכות הסביבה דואג רק לאוויר הפיזי אבל התורה דואגת לאווירה הרוחנית ומזהירה מפני התוצאות של פגיעה באווירה זו.
בימים אלו אנו מציינים את תקומתו של העם השב לציון, לידה מחודשת. השארנו בגלות בית קברות ענק, ומשם יצאנו מחדש לאוויר העולם. בלשון חז"ל רחם האישה נקרא: "קבר",משם יוצאים חיים לעולם ועל פי האמונה בתחיית המתים גם מקברי המתים יצאו חיים חדשים. יום הולדת אירוע משמח. הלידה הראשונה הייתה ביציאת מצרים ולא השכלנו לשמור על החירות שקיבלנו ביציאת מצרים ויצאנו לגלות שהסתיימה בבית הקברות היהודי האירופאי הענק. נולדנו מחדש ביום העצמאות וקיבלנו חירות. מעתה האחריות מוטלת עלינו לדאוג לחיים באוויר נקי. אחדות, אהבת חנם, עין טובה אינן סיסמאות אלא ערכי יסוד של חברה החפצה בחיי בעלי ערך.
אחרי יציאת מצרים התורה מכוונת אותנו מהם העקרונות שעליהם עלינו להשתית את החברה והממלכה שאנו עומדים להקים. "ואהבת לרעך כמוך","לא תלך רכיל בעמך", "ואהבתם את הגר", "וגר לא תונה ולא תלחצנו" ועוד .
בימים אלו עלינו לערוך חשבון נפש, כמו שכל אדם צריך לערוך ביום הולדתו, מה אנו עושים כדי שהמדינה שהקמנו תעמוד ביעדים נשגבים אלו.
אחרי מות – קדושים
מקומו של האדם מול הקודש
פרשת אחרי מות פותחת בפסוקים:"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". בני אהרן נדב ואביהוא מתו ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, בהקריבם אש זרה ללא צווי מפורש. הקרבה ספונטנית שבאה מתשוקה של קרבת אלוקים, תשוקה חיובית שהביאה לפעולה אסורה בתכלית שגרמה למוות טרגי ביום שמחה. הקודש הוא מקום סטרילי, מקום של התגלות שכינה, במקום זה אין מקום ליוזמות פרטיות, כל פעולה שנעשית בו צריכה להיעשות על פי צווי, ויש לקיים את הציווי בצורה מדויקת.
הלקח ממותם של בני אהרן מבוטא בפסוק: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". הכהן הגדול אינו מורשה להיכנס אל הקודש בכל עת אלא אם הוא עושה את אותן פעולות שהתורה מצווה בהמשך הפרשה. יש סדר רחב של הקרבת קרבנות והקטרת קטורת. סדר זה היה נעשה על ידי אהרן הכהן הגדול הראשון, ובדורות הבאים הוא ייעשה על ידי הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
יצירת מרחב של קודש שבו האדם אמור להרגיש התבטלות כלפי הופעת השכינה, אמורה לשמש קריאת כיוון לאדם, שאמנם ה' נתן את הארץ לבני אדם, אבל עדיין ה' משגיח ו"מלוא כל הארץ כבודו", העולם אינו אחוזה פרטית של המין האנושי. יש מקום שהוא היכל ה', ששם הקוד ההתנהגותי מוכתב לאדם מלמעלה.
חטאם של בני אהרן מהווה המשך לחלקו של אהרן בחטא העגל. עגל הזהב נעשה על ידי אהרן, ולכן כשנודע לאהרן שבניו מתו הוא שותק: "וידום אהרן", אהרן הבין מיד שיש קשר בין מותם של בניו ובין חטא העגל. מוקד החטא של עבודה זרה הוא היזמה האישית של העובד, דבר שנשלל לחלוטין על ידי התורה.
חטא העגל, עבודה זרה מצד אחד, ותשוקה לקרבת ה' המבוטאת בעשייה במקום הקודש מצד שני, התורה שוללת את שני הקצוות.
פרשת קדושים עוברת אל המרחב האנושי,המרחב החברתי המותר והפתוח למין האנושי. במרחב זה התורה מראה לנו כווני פעולות ליצירת חברה בריאה ומוסרית. שלל מצוות בתחום האמוני- בין אדם למקום, ובעיקר החברתי- בין אדם לחברו נמצאות בפרשת קדושים.
"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם, לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ,לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר, לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל , לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה".
למרות המגבלות הקיימות בתחום המקדש, שהוא מרחב מוגדר ומצומצם, המרחב המותר גדול ובמרחב זה מוטל על עם ישראל להקים חברה מתוקנת המבוססת על ערכים איתנים, שהכותרת שלהם היא "קדושים תהיו". הקדושה מתבטאת בהקמת חברה שבה הנתינה לזולת, הדאגה לכל אחד מבני החברה לפועל, לזקן, לגר לבעל המוגבלות החרש או העור, היא אבן היסוד לקיומה, זה היעד שהתורה מציבה לנו.
אמור
קדושה
בחלקו השני של ספר ויקרא אנו מוצאים את הפועל קד"ש מספר רב של פעמים. במחקר יש קוראים ליחידה זו "ספר הקדושה".
פרשת השבוע הקודמת פרשת קדושים פותחת בפסוק: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". מה משמעותו של הציווי "קדושים תהיו"?
רש"י מפרש שציווי זה מתייחס לפרשת העריות המופיעה בפרק הקודם. הקדושה היא פרישות מעריות. הרמב"ן רואה את הציווי כעומד בפני עצמו ומשמעותו: "קדש עצמך במותר לך". בתורה קיימות מצוות עשה ומצוות לא תעשה, חיובים ואיסורים, ומעבר לכך קיים תחום רחב של פעולות מותרות. לתחום זה מתייחס הציווי: "קדושים תהיו", צמצמו את ההנאות החומריות המותרות כמו אכילה ושתייה, שתיית משקאות חריפים, יחסי אישות. עולם הרוח צריך לקבל מעמד בכורה מול עולם החומר. ברצוני להציע קריאה שלישית של הציווי "קדושים תהיו". זו כותרת לכל המצוות המופיעות בהמשך הפרשה, רובן חברתיות וחלקן בין אדם למקום. הקדושה איננה פרישות אלא נבדלות. הישראלי מצווה לחיות חיים ערכיים, חיים של שאר רוח. החברה הישראלית צריכה להיות חברה בעלת רגישות חברתית מיוחדת, ללא לשון הרע, כבוד לקשישים, אהבת הזולת. כדי להמחיש שמקור המוסר אינו אנושי אלא אלוקי, שולבו בתוך המצוות החברתיות גם מצוות שטעמם אינו ברור לנו כמו כלאיים וערלה.
פרשת אמור מרחיבה את מושג הקדושה ומעלה אותו לרמה גבוהה יותר, קדושת הכוהנים. הכוהן מוזהר שלא לשאת גרושה או חללה (הכוונה לבת שנולדה מכהן שנשא אישה שאסורה לו), וכן אישה זונה (בחז"ל יש מספר פרשנויות מיהי זונה, להלכה נפסק שמדובר באשה שהיה לה קשר עם גבר שאינה יכולה להינשא לו). כהן גדול מנוע מלשאת אישה אלמנה. מגבלות אלו המוטלות על כוהנים ולא על ישראלים, נובעות מהקדושה היתרה של הכוהנים. נשים אלו עברו חוויה קשה בחייהן, ייתכן והן התגברו עליה ובוודאי משפחתם והחברה הקרובה שלהן חייבים לסייע להן, אבל הכהן צריך לשאת אישה שלא חוותה חוויות אלו, שעלולות להעיב על הקשר השני עם בן זוג הכוהן. קדושתו של הכהן אמורה להתבטא גם בחיי המשפחה שהוא מקים. כהן גדול שאין לו אישה אינו יכול לעבוד בבית המקדש ביום הכיפורים,ולכן אומרת המשנה במסכת יומא שהיו מייחדים לו אישה נוספת לפני יום הכיפורים שמא תמות אשתו במהלך יום הכיפורים, מצב נדיר לחלוטין, ועבודת יום הכיפורים תיעצר. לכהן גדול אין ממלא מקום.
מגבלה נוספת הקיימת על כוהנים, איסור טומאת מת. לכהן אסור לגעת במת, לשאת אותו או להיות איתו תחת קורת גג אחת- טומאת אהל. מותר לכהן רגיל להיטמא לשבעת הקרובים מדרגה ראשונה: אביו, אמו, אחיו, אחותו, בנו, בתו ואשתו. לכהן גדול אסור להיטמא לקרוביו ורק ל"מת מצווה" מותר לו להיטמא. מת מצווה הוא מת המוטל בדרך ללא קבורה, כהן גדול מצווה לעסוק בקבורתו למרות שהדבר יגרום לו להיטמא. מוות נוגד את הקדושה. הכוהנים שקדושתם יתרה מקדושת ישראל מצווים להתרחק מהמפגש עם מתים. מדובר במהפך אידיאולוגי. פולחן המתים רווח מאד בעולם הפאגני ובמיוחד במצרים. פולחן זה היה מוקד של חוויות רוחניות מגוונות, ולא סתר את מושג הקדושה. הפולחן נוהל גם על ידי כוהני דת. התורה מציבה גישה שונה לחלוטין, הקדושה מחוברת לחיים ורק אליהם. המפגש עם המוות מרחיק את האדם מן הקדושה. מפגש זה ממחיש לאדם את אפסותו, את החידלון שאף אחד לא יוכל להימלט ממנו, והדבר מביא לייאוש, חוסר עניין בחיים, אבדן אמונה. האדם הקדוש מודע למוות אבל אינו משתעבד לו. הוא דבק בחיים ומתחבר למשמעותם הפנימית ומאמין שגם אחרי החיים בעולם הזה, משמעותם תישאר לנצח.
מגבלה נוספת קיימת על כוהנים. בעלי מום מנועים מלעבוד במקדש. אין כאן חס וחלילה זלזול בבעלי מוגבלויות, ההיפך, התורה בפרשת הקודמת הזהירה שלא לקלל חרש ולא לתת לפני עיוור מכשול. סיבת המניעה נובעת מכך שהקדושה צריכה להתגלות גם על ידי שלמות גופנית. כהן בעל מום יכול להיות שופט או ראש ישיבה אבל בבית המקדש, המקום הקדוש ביותר וגם היפה והמטופח ביותר הקדושה צריכה להתגלות בצורה המושלמת ביותר הכוללת גם את הגוף.
חיבור קדושה לכל רובדי החיים זה האידיאל שהצורה מציבה לחברה הישראלית לכלל ולפרט.
בהר
מה עניין שמיטה להר סיני?
מושג הקדושה המאפיין את חלקו השני של ספר ויקרא, מופיע בפרשתנו במרחב המקום. פרשת קדושים ותחילת פרשת אמור עסקו בקדושת האדם מישראל והכוהנים, סופה של פרשת אמור עסקה במקראי הקודש, קדושת הזמן,ואילו פרשנו פותחת במצוות השמיטה האמורה להתקיים בארץ ישראל.
הכותרת של הפרשה היא: "וידבר ה' אל משה בהר סיני", וכבר שאלו חכמים: מה עניין שמיטה להר סיני? מדוע מדגיש הכתוב שמצוות שמיטה נאמרה בהר סיני, והרי מצוות נוספות נאמרו בהר סיני כמו עשרת הדיברות?
שיטתו של רבי עקיבא, התורה נתנה בפעם הראשונה בסיני ובפעם השנייה באוהל מועד ובפעם השלישית בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ. הכתוב רצה ללמדנו שכל הפרטים נאמרו בהר סיני ובחר במצוות השמיטה על מנת להדגים עובדה זו, כמו שמצווה זו ניתנו פרטיה וכלליה בסיני כך גם שאר המצוות. לעומתו רבי ישמעאל סובר שהכללים נתנו בסיני והפרטים באוהל מועד. לדעתו נצטרך לתת הסבר אחר מדוע התורה מדגישה שהשמיטה ניתנה בסיני.
מחלוקתם היא כנראה מחלוקת עקרונית, האם ניתן להפריד את הפרטים מהכללים, רבי עקיבא סובר שהדבר לא ניתן ואילו רבי ישמעאל סובר שהדבר אפשרי במיוחד בסדרי לימוד שיש לעבור מהכללים לפרטים. רבי עקיבא לעומתו סובר ש יש להתחיל מהפרטים ולעלות אל הכללים ולא להיפך ובנוסף הוא חושש שהלומד יישאר עם הכללים והדברים לא יגיעו לפרטים החשובים, הלכה למעשה.
האם מצוות שמיטה היא כלל או פרט? כנראה שהדבר תלוי במחלוקתם. רבי עקיבא סובר שהיא פרט ממצוות התורה, ורבי ישמעאל סובר שמדובר על מצווה כללית, שהרי נאמרה בהר סיני ולא באוהל מועד.
כלליותה של מצוות שמיטה מתבטאת בכך שמקום אינו דבר טכני במיוחד כשמדובר על ארץ ישראל. הארץ היא ישות חייה, ולכן היא אמורה לשבות אחרי שש שנים: "ושבתה הארץ שבת לה'". הארץ אינה שייכת לעם: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", בני האדם גרים בשכירות בארצו של ה' כמו גר או תושב ארעי, ולכן אם לא שובתים בשנה השביעית עלולים לגלות מהארץ, כמו דייר שאינו משלם את שכר הדירה ובעל הבית מודיע לו שהוא חייב לעזוב. מצוות שמיטה מחזקת את מידת הביטחון בה', שהרי לא זורעים ולא קוצרים בשנת השמיטה, ומאין יהיה מזון לאכילה: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים", הכתוב מבטיח שבשנה השישית יהיה שפע של יבול שיספיק לשלוש שנים, רק עם הבוטח בה' יכול לשבות שנה שלימה מעבודה.
בנוסף לכל האמור, קיימת בכתוב הדגשה שבהר סיני שעליו נתנה תורה מן השמים, ניתנו מצוות שאמורות להיות מיושמות בארץ, ובמרכזם אחריות חברתית על כל פרט ופרט: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" הגידולים שגדלים בשנה השביעית שייכים לכלל החברה, כספו של אדם שייך לו אבל פעם בשבע שנים מזכירים לו שהוא קיבל אותו כברכה שמימית ולכן עליו מוטלת אחריות חברתית לדאוג במיוחד לחוליות החלשות בחברה. הפרשה ממשיכה לפרט מצוות נוספות הקשורות לאחריות זו כמו איסור הלוואה בריבית, איסור לשעבד עבד עברי, קיימת חובה להתייחס אליו כשכיר ועוד. בספר דברים פרק ט"ו נקרא על שמיטת כספים המצטרפת לשמיטת קרקעות שמטרתה לאפשר לעניים לפתוח דף חדש ולהשתחרר מהחובות שנקלעו אליהם במהלך שש השנים.
עקרונות מרכזיים אלו מחזקים את דעתו של רבי ישמעאל שנושא השמיטה הוא נושא מרכזי שהיה צריך להיאמר בהר סיני ומההר לרדת לשטח
בחוקתי
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ"
ספר ויקרא מסתיים בברכות וקללות שהן התשתית לברית בין ה' לישראל. הברכות תגענה כתוצאה משמירת החוקים והמצוות וכנגדן הקללות כתגובה להפרת הברית.
הברכות מגיעות מיד ובשפע רב ואילו הקללות מגיעות בהדרגה, ללמדנו שה' מעוניין להשפיע עלינו טובות רבות ואינו מעוניין בהענשתנו, ורק בלית ברירה יגעו אלינו הקללות וגם הן בהדרגה על מנת שבכל שלב נוכל לשנות את דרכינו למוטב ואז הן יפסקו.
הברכות מחולקות לחמשה נושאים (רד"צ הופמן- ויקרא כ"ו):
א. פוריות הארץ- (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: (ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:
ב. שלום בארץ- (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
ג. נצחון על אויבי חוץ- (ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:
ד. השגחתו הפרטית של ה' על ישראל, ריבוי העם ובמקביל פריחה כלכלית- (ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: (י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ:
ה. השראת השכינה בישראל- (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:
ניתן לראות בברכות מהלך הדרגתי המתחיל מהארץ הנותנת את פריה בשפע, עובר לעם היושב בארץ לבטח וניצל מפגעים פנימיים ואויבים מבחוץ, ועדיין העם אינו מכיר שכל הטוב הזה מגיע מה', ורק בשלב הרביעי מופיעות המילים: "ופניתי אליכם" מלשון פנים ופנייה, כשה' פונה אלינו אנו מרגישים גילוי שכינה, ובשלב זה יש שפע של פריון וצמיחה כלכלית יותר גדולה. השלב החמישי הוא השראת שכינה קבועה, התהלכות של ה' בתוכנו: "והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם", נראה שביטויים אלו רומזים לבית מקדש, המהווה בסיס קבוע להשראת שכינה.
המהלך של בניית הגוף הלאומי המבוסס על כלכלה וביטחון ולתוכו יציקת הנשמה מופיע במספר מקומות במקרא. בחזון התשובה של משה בסוף ספר דברים בפרק ל':
(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (ו) וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:
קיבוץ גלויות, ירושת הארץ, טובות גדולות יותר מאבותינו, ואחר כך מילת הלב שמטרתה אהבת ה' בכל לבבך ובכל נפשך.
גם יחזקאל בפרק ל"ו בונה את גאולת ישראל בצורה זו:
(כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: (כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: (כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: (כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: (כח) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:
ציון וירושלים מבטאים את שני השלבים. השם ציון המופיע במקרא קרוב למאתיים פעמים מבטא את דבר מיוחד ומצוין ואילו השם ירושלים מורכב מיראה ושלום או שלמות, דבר רחב המתפרס ומשפיע על כל העולם. עם ישראל בונה את ביתו בציון, התנועה הציונית מובילה את המהלך ההיסטורי המשמעותי הזה, ואילו השלב הבא הוא ההופעה של ירושלים, עיר שתשפיע מרוחניותה על כל העולם. הרב אברהם יצחק הכהן קוק – הראי"ה הקים תנועה הקרויה: "דגל ירושלים" שמטרתה לבנות קומה שנייה רוחנית על גבי קומת החול ההולכת ומתרקמת על ידי התנועה הציונית. הגאולה מגיעה קמעא קמעא, שלב אחרי שלב, זו הדרך לבנין יציב ובר קיימא.זה סוד המעבר מיום העצמאות ליום ירושלים החל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל חג מתן תורה- חג השבועות.