דברים
העברת האחריות מהמנהיג אל העם
השבת אנו פותחים בקריאתו של ספר דברים, דברי משה רבנו, נאומי הפרידה שלו ערב הסתלקותו מהעולם הזה. משה רבנו מורם מעם, אישיות חד-פעמית, התורה בסוף הספר תעיד עליו: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים", עומד להיפרד מהעם שאותו הוציא ממצרים. פרידה זו עלולה ליצור משבר קשה, הדומה למעבר מילדות לבגרות אצל כל אדם, הצריך לעמוד בעצמו מול אתגרי החיים ללא סיוע של הוריו. משה עצמו תיאר את הקשר שלו לעם: "כאשר יישא האומן את היונק" (במדבר י"א י"ב).
משה מרגיש חובה להכין את העם ליום שאחרי מותו. בתחילת נאומו הראשון עוסק משה בשני נושאים. הוא מספר שני אירועים מן העבר בצורה אחרת, שאינה דומה לסיפור המקורי כדי להעביר מסר חשוב לעם.
הנושא הראשון הוא האחריות להקמת מערכת משפט חזקה, שהיא הבסיס לקיומה של חברה. בספר שמות מסופר על ביקורו של יתרו חותן משה במחנה ישראל. יתרו רואה תופעה משונה, משה יושב כשופט יחיד מהבוקר עד הלילה ודן. יתרו מזדעזע ממצב זה והוא שואל את משה: "מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?". משה עונה: "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו". יתרו מזהיר את משה: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". יתרו לא מסתפק בהסתייגות מהתנהלותו של משה אלא מייעץ לו להקים מערכת משפט ענפה, משה יעמוד בראשה אבל עומס העבודה לא יוטל עליו בלבד: "הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם".
אחרי קרוב לארבעים שנה כשמשה מספר סיפור זה,אינו מזכיר את יתרו ועצתו. הוא מספר שלא היה יכול להמשיך ולשפוט את העם לבדו: "וָאומַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם…אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". העם השיב בחיוב לבקשת משה: "וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת".
הסיפור ההיסטורי המדויק אינו חשוב כעת, פניו של משה אל העתיד. האחריות על עיצוב מערכת משפט צודקת ושוויונית מוטלת על העם ולא על מנהיג זה או אחר,משה נותן הנחיות בסיסיות לשופטים שיבחרו על ידי העם: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". ערב הכניסה לארץ משה מעביר מסר לעם שהקמת מערכת זו היא הערובה להמשך קיומו של העם בארץ.
הנושא השני פרשת חטא המרגלים, ההחמצה הטרגית של העם שיצא ממצרים שלא יזכה להיכנס לארץ, ורק הדור הבא יזכה לכך. בספר במדבר מסופר שמשה שלח מרגלים בצווי ה'. לפני היציאה לשליחות משה מתדרך אותם מה המידע שעליהם להביא מארץ כנען. הם מתבקשים לספר לעם על העם היושב בארץ, מבנה הערים, מצב החקלאות ועוד. המרגלים יוצאים לשליחות וחוזרים אחרי ארבעים יום ובפיהם תשובות, אבל מוסיפים חוות דעת שלא התבקשו לתת. לדעתם הארץ טובה, אבל אין אפשרות להיכנס ולכבוש אותה. עם העבדים לא מסוגל להילחם עם עמים חזקים וערים בצורות. שני שליחים יהושע בן נון וכלב בן יפונה מסתייגים מחוות דעת זו, אבל חוות דעתם של המרגלים מתקבלת על ידי רוב העם. המרגלים נענשים בעונש מוות בידי שמים ועל העם נגזר שלא ייכנסו לארץ, כולם ימותו במדבר.
אחרי כמעט ארבעים שנה בפרשתנו, משה מספר סיפור אחר. היוזמה לשליחת המרגלים הייתה של העם, כנראה שהעם יזם וה' הסכים, אבל משה לא מזכיר זאת. האחריות היא של העם, שרצה בשליחות זו, וקיבל את דעתם של אותם שליחים. משה אינו מזכיר כלל את חטאם של עשרת המרגלים, ההיפך, הוא מציין שהם חזרו לעם ואמרו שהארץ טובה, ולמרות מידע זה העם החליט שאינו רוצה להיכנס לארץ. עשרת המרגלים שמתו לפני עשרות שנים אינם רלוונטים, האחריות מוטלת על כתפי העם. משה מעביר לעם מסר שהאחיזה בארץ, שתהיה מסובכת מוטלת עליהם, לא על ההנהגה. אם העם ירצה ויבין את הקשר הפנימי שלו לארץ הוא יוכל לאחוז בה, ואם לא יתאחד סביב קשר זה הארץ עלולה להישמט ממנו כפי שקרה לדור יוצאי מצרים.
דברי משה היו יפים לדור באי הארץ והם בבחינת נבואה שנצרכה לדורות ולכן נכתבה.
ואתחנן
שמע ישראל
משה בתחילת נאומי הפרידה שלו מעם ישראל סקר את האירועים הראשונים שאירעו לעם מאז שיצאו ממצרים ונהיו לעם. ה' הוציא אותם משעבוד מצרים לחירות, היעד אליו העם הולך הוא ארץ ישראל, העם שיצא ממצרים לא זכה להגיע ליעד הנכסף. בדרך העם עובר דרך הר סיני, שם הוא זוכה להתגלות האלוקית ומקבל את עשרת הדברות, וה' משגיח עליהם. אירועים דרמטיים כאלו לא אירעו לעם אחר בהיסטוריה העולמית.
וכאן המקום להציג לפני העם את המניפסט המבטא את הנאמנות לה' שהתגלה אליהם מיציאת מצרים עד סף הכניסה לארץ, התגלות באותות ומופתים, דיבור ישיר, דאגה לכל צרכיהם. המניפסט פותח בהכרזה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". חז"ל קראו להכרזה זו: "קבלת עול מלכות שמים". ולכן קבעו פרשה זו כפותחת את קריאת שמע פעמיים ביום, בוקר וערב.
להכרזה שה' אלוקינו הוא ה' אחד יש מספר משמעויות. רש"י מפרש שה' שהוא עתה אלוקינו, אלוקי ישראל, יהיה בעתיד אחד, כשכל אומות העולם יכירו בייחודו. שאיפה זו כתובה בדברי הנביאים צפניה וזכריה: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'" (צפניה ג, ט), "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). הרשב"ם נכדו של רש"י רואה הכרזה זו כאמירה שה' אחד ולא ניתן לשתף עמו כוח אחר, הנושא המרכזי בספר דברים הוא המאבק באלילות, ופסוק זה מבטא מאבק זה. רעיון זה מבוטא בפסוקים רבים בדברי משה וגם בספרי הנביאים. בפרק ד' משה אמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".
חז"ל ראו פסוק זה כעדות: "אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות י"ד:), עדות היא הכרזה כלפי העולם. הנביא ישעיהו קורא לעם ישראל עדים: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה" (מ"ג י). בספר התורה האותיות עי"ן של שמע ודל"ת של אחד מוגדלות, והן יוצרות את המילה עד. בתלמוד מפיע שחשוב להאריך באמירת האות דל"ת שלא ישתמע רי"ש במקום דל"ת, ואז המשמעות תהיה הפוכה אחר ולא אחד.
במסורת חז"ל הפסוק נאמר על ידי בני ישראל שהם בני יעקב אבינו ששמו ישראל,ובכך הם ביטאו את נאמנותם המוחלטת לאמונתו של אביהם למרות השוני באופיים של הבנים: "לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי ….מאחר שהוכיחם כל אחד ואחד בפני עצמו חזר וקראם כולם כאחד אמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו 'שמע ישראל אבינו'- כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אלא ה' אלהינו ה' אחד ועל כן הוא אומר +בראשית מז לא+ וישתחו ישראל על ראש המטה, וכי על ראש המטה השתחווה אלא שהודה ושבח שלא יצא ממנו פסולת" (ספרי פרשת ואתחנן). הגילוי של אחדות ה' מותנה באחדות של בני ישראל סביב אמונה זו. העם היהודי הוא עם מגוון, קווי אופי שונים, כישרונות שונים, אידיאלים שונים, מציאות זו עלולה בקלות לגלוש לשנאת חנם ואפילו למלחמת אחים. המכנה האמוני המשותף שאותו מבטאים בני יעקב הוא הארובה היחידה לשמירת שלמות העם. ולכן כל מצב קיצוני של פירוד ושנאה כרוך דומה לאיסור אלילות- עבודה זרה. בפרק י"ד משה יציג בפני העם איסור לשרוט על מת: "לא תתגודדו", זה היה מנהג כנעני לשרוט את הגוף כאות צער על מתים, חז"ל ראו איסור זה כהסתייגות מעשיית "אגודות אגודות", שלא יהיו שני בתי דין בעיר אחת. המחלוקת רצויה ולגיטימית אבל שני בתי דין זה פירוד מוחלט, הקשור לאיסור עבודה זרה. העם אינו מצליח לבטא את משימתו העיקרית והיא עדות על ייחוד השם.
מעבר לאמירה יום יומית של פסוק זה, חכמים ראו אמירת "שמע ישראל" בסוף ימי חייו של אדם, ביטוי לסיום משימתו עלי אדמות. מסופר על רבי עקיבא שיצאה נשמתו באמירת המילה "אחד" סופו של הפסוק שמע ישראל: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד" (ברכות ס"א). בדורות רבים יהודים עלו על המוקד ובשעת מותם קראו פסוק זה, המבטא את מילוי משימתם היהודית עלי אדמות.
השמיעה היא הפנמה מחשבתית- אמונית האמורה ללוות את המאמין כל ימי חייו. ילד קטן אביו מלמדו לומר שמע ישראל והפסוק אמור ללוות אותו כל חייו. אמונה זו אמורה להשפיע על ההתנהגות המעשית ובכך יעסוק משה בהמשך נאומיו.
עקב
שמירה וקיום הברית בין ה' לישראל
משה רבנו בספר דברים מזכיר לעם ישראל את הברית שנכרתה במעמד הר סיני עם ה', ומחדש אותה. במהלך ההיסטוריה היה צורך לחדש את הברית במיוחד אחרי דורות שנראה היה ששכחו ברית זו או שיש חשש שישכחו אותה. העם העומד לעבור את הירדן אמור להתחיל במערכת חיים חדשה, שאינה דומה כלל ועיקר לחיים במדבר. חיים של עם חופשי החי בארצו. בארץ אחרי הכיבוש יישארו שרידים של עמי כנען שאמונותיהם ותרבותם שונות לחלוטין מישראל, החשש שמא ישראל ישכחו את הברית הוא חשש סביר.
משה מעביר לישראל את המסר שחייהם הפיזיים כאומה בארץ תלויים בקיום הברית:
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ."- יסוד ההדדיות, שמירת המשפטים ועשייתם וכנגדה שמירת הברית ותוספת של חסד בזכות השבועה לאבות: אברהם, יצחק ויעקב.
שמירת הברית והחסד מצידו של ה' תגיע בשלושה תחומים:
א. כלכלה- וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ .
ב. בריאות- וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ.
ג. בטחון- וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם.
בצד ההצלחה להעניק ביטחון מול העמים העוינים את הישות הישראלית בארץ, משה מזהיר: "וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ".
קיומו הפיזי של עם ישראל בארץ ישראל בלבד: "עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ", אין היתכנות של חיים ישראליים- לאומיים בחוץ לארץ. ובהמשך הפרשה משה מספר לעם באריכות את שבחיה של ארץ ישראל: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".
ספר דברים מכיל את נאומי הפרידה של משה מהעם. משה לא זוכה להיכנס לארץ אבל כמנהיג אחראי מתדרך את העם לקראת העתיד בארץ. כל שנות הנדודים במדבר היו הכנה לכניסה לארץ והתחלת החיים הלאומיים, חיים טבעיים של עם החי בארצו בניגוד לחיי המדבר שהיו ניסיים. במדבר המן יורד מן השמים מידי יום, המסורת מספרת על בארה של מרים המספק מים לעם ועל ענני הכבוד המגנים מפני פיגועים. בארץ העם אמור לדאוג בעצמו לביטחון וכלכלה, ואם ישמור על הברית יקבל סיוע וחסד ממרוממים.
ניתן להבין מתוך דבריו של משה שקיימת התאמה מהותית בין העם לארץ, שאם העם יתפקד בצורה מיטבית, הארץ תיתן לו את הדרוש לו לקיומו בעין יפה. קשר זה בין עם לארצו אינו מובן לאדם הרציונלי, שהרי עם מוכשר יכול להתקיים בכל פיסת ארץ על פני כדור הארץ, אם יתנהג בתבונה. אבל החכמה האנושית אינה חזות הכול, יש עקרונות וערכים שאינם נתפסים בשכלו של האדם אבל אנו מאמינים שהם קיימים, ובתוכם העיקרון הזה, שלכל עם יש פיסת ארץ השייכת לאופיו הלאומי ורק שם הוא יכול להצליח, ובמיוחד עם ישראל שיצא ממצרים עם יעד ברור- ארץ ישראל.
המקור לברכת המזון שאנו מברכים בתום ארוחה הוא מפסוק בפרשתנו: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" כך אמור להסתיים הפסוק, הברכה על האוכל שאכלנו ושבענו, אבל הפסוק מסתיים במילים: "על הארץ הטובה אשר נתן לך" עיקר הברכה על הארץ, שהיא המקור לברכה. בפועל בברכת המזון אנו מברכים גם על המזון וגם על ירושלים, אבל במרכזה של ברכת המזון נמצאת הברכה על הארץ כשבתוכה אנו מזכירים את ברית המילה ומתן תורה שהם יסודות הקשר בין ה' לישראל, יסודות המתגלים בתוך המעטפת של הקיום הלאומי בארץ.
ראה
חופש הבחירה ומעמד הר גריזים כבסיס לנאום המצוות
פרשת ראה פותחת את נאום המצוות של משה רבנו במרכזו של ספר דברים. ניתן לצוות רק מי שיכול לעבור על הציווי ולכן הבחירה החופשית מהווה את הבסיס לקיום המצוות. משה בפסוקים הראשונים של הפרשה המהווים הקדמה לנאום המצוות פורס עיקרון יסודי זה:
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה, אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".(דברים י"א).
קיום המצוות ושמירתם, מצוות עשה ומצוות לא-תעשה מביאים לשכר שהיא הברכה ולעונש קללה. במגילת איכה שעל פי המסורת מיוחסת לירמיהו הנביא מופיע פסוק: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (ג' לח). הרעות והטוב הם ביד האדם. בעת החורבן הרעות היו שכיחות ולכן הן כתובות בלשון רבים והטוב הגלוי היה מועט וכתוב בלשון יחיד. מאז שניתנה לאדם בחירה חופשית, האירועים הקורים לו הם תוצאה של מעשיו. הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" קורא לזה "הנהגת שכר ועונש". אין לאדם להתלונן אלא לפשפש במעשיו. משה יחזור על עקרון זה גם בסוף נאומיו, בסוף ספר דברים: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (ל' י"ט).
יש חוסר סימטריה בין הצגת הברכה לקללה, הברכה "אשר תשמעון" והקללה "אם לא תשמעו". "אשר"מבטא את העובדה שהברכה היא פועל יוצא טבעי של שמיעה בקול ה' והקללה לעומתה תגיע אם תסטו מהדרך ולא תשמעו. גם בפעם השנייה כשמשה יחזור על עקרון הבחירה הוא יכוון את העם במילים: "ובחרת בחיים".
החיים הטובים יגיעו בעקבות הבחירה בטוב מתוך התאמה עם טבעו של המין האנושי. קהלת בחכמתו ניסח עיקרון זה בצורה ברורה: "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (ז' כט). החינוך מבוסס על האמונה בטבעו הישר של האדם, והעבודה החינוכית מטרתה לחשוף טבע זה.
החיים במדבר סיני אחרי יציאת מצרים היו ליד המנהיג הדגול משה וליד המשכן, חיים בצל ענני הכבוד והשכינה מצמצמים את אפשרות הבחירה החופשית, ולמרות זאת המנעד של חיי העם היה רחב מאד, עליות וירידות, גילוי שכינה ועגל הזהב, שפע של חסד, מן היורד מן השמים ותלונות חוזרות ונשנות. בארץ ישראל החיים עומדים להשתנות לגמרי. העם עומד להתפזר בכל מרחבי הארץ הטובה, המשכן ואחריו המקדש יהיו במקום מוגדר. לעיתים תהיה הנהגה ריכוזית חזקה ויהיו תקופות שההנהגה תהיה שבטית וחלשה. השכר והעונש לא תמיד ייראו בצורה גלויה, נושא הבחירה החופשית יעמוד במרכז חיי העם.
מדובר על אתגר מורכב וקשה. קל יותר לחנך אדם פרטי לבחור בטוב מאשר לחנך אומה שלמה. העולם החיצוני- החומרי משפיע על אומה יותר מאשר על האדם הפרטי. העם שיעבור את הירדן ויקים ממלכה יתמודד עם אתגר זה.
משה מנחה את העם לארגן מעמד של חידוש הברית בין ה' לישראל במרכז הארץ, בשכם. בין הר גריזים להר עיבל. לא ניתן להסתפק בברית שנכרתה בהר סיני וגם לא בברית שמשה יכרות איתם בערבות מואב, יש הכרח לרענן את הברית מייד אחרי הכניסה לארץ. הברית בהר סיני הייתה בהתגלות שמימית הברית בשכם תהיה ברית ארצית. בברית סיני היזמה ביד האלוקים היורד על הר סיני לפי התיאור בספר שמות או מדבר מן השמים לפי התיאור בספר דברים, ואילו הברית בשכם תהיה כולה ביזמת העם, מהארץ לשמים., ברית מתוך בחירה חופשית.
משה נותן נ"צ מדויק של מקום ההרים שביניהם יכרתו את הברית: "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה"., העם אינו מכיר את האזור וזקוק להכוונה. בתוך שמות ציוני הדרך רמוזים תכנים שעליהם תיכרת הברית. עבר הירדן המערבי חשוב יותר מהצד המזרחי, מבוא השמש הוא צד מערב המסמן את ההבדלים בין עבודת השמש לעבודת ה', עובדי השמש פונים למזרח ואילו ישראל למערב. הברית בין ה' לישראל עומדת מול התרבות הכנענית שאיתה ייפגשו ישראל בארץ, כריתת הברית תהיה אחרי חנייה בגלגל, שם יהושע עתיד למול את כל הנולדים במדבר שלא מלו, ולגול את חרפת מצרים מעליהם, וכל זה יהיה ליד אלון מורה, אותו מקום אליו הגיע אברהם והקים בו מזבח וקרא בשם ה'. יש כאן סגירת מעגל, אברהם כאדם פרטי כורת ברית בין הבתרים ובה הוא מקבל את ההבטחה על הארץ, ובניו שנכנסים לארץ מגיעים לאלון מורה בו היה אברהם ולידו כורתים ברית עם ה' על קיום התורה בארץ.
יהושע יממש את ההנחיה של משה. אחרי כיבוש יריחו וכיבוש העי הוא ינהיג את העם צפונה לאזור שכם ושם יכרתו את הברית::
וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם:( יהושע ח, לב-לה).
אנו ממתינים למעמד דומה בדורנו בו עם ישראל חזר לארצו וכונן את הבית השלישי.
שופטים
המשפט בישראל
משה רבנו פותח את פרשת השבוע בצווי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". במדבר משה עמד בראש מערכת המשפט שהייתה מורכבת משרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות, מערכת שמנתה אלפי שופטים. לעומת תקופת הנדודים במדבר שהעם היה כולו במקום אחד, בארץ ישראל השבטים יתפזרו בכל רחבי הארץ וקיים הכרח להקים בכל מקום הרכב שיפוטי.
הצדק צריך להיות נר לרגליהם של שופטי ישראל, הטיית המשפט היא העיוות החמור ביותר שעלול למוטט את אושיות החברה והמדינה: " לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". חיי האומה והחזקת הארץ תלויים בקיומה של מערכת המשפט.אמינה וחזקה.
בסמיכות לציווי על הקמת מערכת משפט משה עובר למצוות הקשורות לאיסורי עבודה זרה: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ", שיתוף של אובייקט פגאני ליד המזבח הנועד לעבודת ה'. "לֹא תִזְבַּח לה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא" – איסור להקריב קרבן בעל מום. ובהמשך משה עוסק בטיפולה של מערכת המשפט במי שעבד עבודה זרה בתוך החברה הישראלית: "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי נ' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי:".
בית הדין הגדול, הסנהדרין, ישב בלשכת הגזית שמחלונותיה היה ניתן לצפות בכוהנים שעבדו על גבי המזבח. לשכת הגזית הייתה בחלק הצפוני של הר הבית, חציה הדרומי היה מקודש בקדושת העזרה וחלקה הצפוני לא היה קדוש. כשבית דין מקומי לא מסוגל להכריע הוא עולה אל בית הדין הגדול על מנת לברר את השאלה המשפטית: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ….. ודָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". קיים קשר הדוק בין עבודת הכוהנים על גבי המזבח למשפט הצדק המבוצע על ידי בית הדין הגדול. היכולת האנושית של שופטים בשר ודם להגיע לאמת ולצמצם את הטעויות מוגבלת, ולכן הם זקוקים לסיוע רוחני מאלוקי ישראל, שמקום העבודה אליו הוא בבית המקדש על המזבח. נטיעת אשרה אצל המזבח מערערת את ייחוד ה' שאסור לשתף עמו כל גורם זר. הקרבת קרבנות בעלי מומים הופכת את הקרבן לפעולה מחויבת שמטרתה לשחד את האל שלא יפגע במקריב. זו הייתה תפיסתם האלילית של עובדי הפולחן בעבר, הקרבת הקרבנות מונעת מהאלים לפגוע בעולם, היא חוסכת אסונות טבע ועוד מרעין בישין. התפיסה הישראלית הפוכה, ה' אינו זקוק לקרבנות, הם נועדו לטובת האדם המקריב. הקרבת בעל מום משמעותה ריצוי האל ללא כוונה ורצון אמיתיים לקרבת ה', ללא אהבה אמיתית שהרי האוהב לעולם לא יביא מתנה פגומה.
עבודה זרה פוגעת במערכת המשפט, הנביאים מתריעים על בגידה בה' ובמקביל על שחיתות משפטית: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן…. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א').
ר' יוסף אלבו (1380 -1444) בספר העיקרים מדבר על שלוש דתות (מערכות ציוויים) בחברה האנושית: הדת הטבעית, הדת הנימוסית והדת האלוקית. הדת הטבעית מבוססת על מוסר טבעי, הדת הנימוסית הסכמה חברתית לסדרים נאותים בין אדם לאדם זו מערכת משפט של המדינות בעולם, ומעל שתיהן נמצאת הדת האלוקית. הדת הנימוסית המינימלית לקיום חברתי- אנושי אבל איננה יכולה להביא את המין האנושי לדעות נכונות, למוסר אמיתי ומוחלט. האדם פעמים רבות מחליט מהו טוב ומהו רע על פי מערכת אינטרסים סובייקטיבית, מערכת הענישה האנושית פעמים רבות אינה צודקת. ששה הבדלים מונה ר' יוסף אלבו בין הדת הנימוסית לדת האלוקית. שמטרתה להביא את המין האנושי לשלמות בכל המישורים ולגלות משפט צדק בעולם. הדת האלוקית השלמה היא תורת ישראל, היוצאת מציון: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
המחשבה על הפרדת דת ממדינה זרה לתורת ישראל, המדינה ובראשה מערכת משפט חייבת להיות מושתת על תורת ישראל הכתובה והמסורה ובמקביל על שיקול דעתם של חכמי ישראל המתקנים תקנות בהתאם לצרכי הדורות המתחדשים ברוחה של תורת ישראל שממנה הם יונקים את סמכותם: "ועָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".
השופטים בישראל צריכים להיות אנשי חיל, שופטים ללא משוא פנים, שונאי בצע, שלא יתפתו לקחת שוחד, אנשי אמת, אנשים ישרים שהאמת נר לרגליהם ומעל הכול יראי אלוקים. ללא יראת אלוקים כל התכונות הנוספות עלולות להיסדק.
צוואת משה תהווה עבורנו קריאת כיוון בעיצובה של מערכת משפט בעת קיבוץ הגלויות במדינת ישראל.
כי תצא
הדבר תורה מוקדש לעילוי נשמת יהודה בן טובה ז"ל
"ועשית מעקה לגגך"
פרשת כי תצא משופעת במצוות רבות למעלה משבעים מצוות יותר מעשרה אחוז ממצוות התורה מרוכזות בפרשתנו.
בין המצוות הרבות ניתן למצוא את מצוות עשיית מעקה לגג:
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ
עם ישראל עומד להיכנס לארץ ולהתנחל בה, יבנו בתים חדשים ולכן יש צורך לצוות על עשיית מעקה, המצווה מוטלת גם על מי שרוכש בית ישן אלא שבתים חדשים רבים עומדים לקום בארץ.
מטרת מצווה זו היא להגן על דרי הבית ועל אורחים הבאים אל הבית. הנצי"ב מוולוזין בפירושו "העמק דבר" כותב שאסור להיכנס לגור בבית ללא מעקה ולכן מופיע בפסוק: "כי תבנה", המעקה הוא חלק מהבניין בניגוד למצוות מזוזה שמותר לגור בבית לא מזוזה אלא שחייבים להתקין מזוזה כשהדבר אפשרי, המצווה אינה תלויה בבנין. משה רומז במצווה שבית בישראל פתוח לרווחה לאורחים, ולכן יש חובה לשמור על בטיחותם. אורחים חשופים יותר לסכנה מאשר בני הבית המכירים את מבנה הבית.
הרמב"ם מביא את מצוות עשיית מעקה בהלכות רוצח ושמירת הנפש. החיבור בין הלכות רצח להלכות בטיחות הוא חידוש מעניין של הרמב"ם. הרצח היא פעולה אקטיבית שמקפדת חייו של אדם, הפשע הנתעב ביותר. מי שמזלזל בחיי אדם ואינו דואג להסיר מכשול בתוך ביתו או במסגרת אחריותו הוא שופך דמים. הרמב"ם למד זאת מהמקרא הקובע: "ולא תשים דמים בביתך", מי שאינו בונה מעקה שם דמים בביתו, שימה היא פעולה אקטיבית. אובדן חיי אדם הדבר החמור ביותר, ולכן רשלנות שווה לפעולה מעשית.
אם יקרה ח"ו אסון האחריות מוטלת על בעלי הבית. לעיתים קיימת נטייה אצל האדם המאמין לומר שהניזוק "הנופל" בלשון התורה היה ראוי ליפול, שהרי יש השגחה אלוקית, שבוודאי סיבבה את מה שאירע. המקרא בא לשלול הסרת אחריות מצד בעל הבית הרשלן. זה נכון שיש השגחה פרטית אבל היא אינה מסירה אחריות ממי שאפשר את הנפילה: "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב", אם האסון אירע באמצעותך אתה החייב למרות שהנופל היה אמור ליפול. וכך מפרש רש"י על פי מדרש חז"ל: "ראוי זה ליפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".
התורה רואה בחיי אדם ערך עליון, כל המצוות נדחות כשיש חשש לפיקוח נפש מלבד מצב בו מנסים לכפות אחד מישראל לעבור על שלש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בטיחות היא מצוות עשה ולכן כשאדם בונה מעקה לעצמו מברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות מעקה" וכשבונה לאחרים: "על עשיית מעקה".
בדרך דרש אפשר לקרוא פסוק זה כמוסב על הזהירות בחדשנות אידיאולוגית. המצווה הראשונה שהצטוו ישראל: "החודש הזה לכם ראש חודשים", החידוש הוא נשמת אפה של התפיסה הישראלית, יצירתיות, חדשנות, פריצת דרך. מאידך, יש להיזהר שחדשנות לא תוביל להריסת ערכים מסורתיים שנבנו במשך דורות. יש לשים מעקה, גבולות, בהיעדר גבולות קיים חשש להריסת עולם ישן ללא יכולת להציב לו אלטרנטיבה ראויה ונישאר קרחים מכאן ומכאן, לא נוכל להחזיק מעמד: "כי יפול הנופל ממנו".
בעולם משתנה ומתחדש חייבים לדאוג למעקות כדי להימנע מנפילות. חכמים דאגו לעשות סייג לתורה, סייג הוא גדר. הם צפו את הסכנות הרוחניות הנמצאות על כל צעד ושעל, ולכן עטפו כל מצווה בגדרים וסיגים שהוכיחו את הצורך בהם במהלך הדורות.
מערכת משפטית ביסודה היא מעין מעקה השומר על קיומה של החברה, ללא מוראה של מלכות "איש את רעהו חיים בלעו".
במצוות התורה יש פן של גדר המגן מפני הים הסוער של החיים הארציים, ובפנימיותן הן בעלות ערך עצמי, מצווה מלשון "צוותא" הן מחברות את האדם לבוראו המצווה אותן.
השבת שומרת עלינו מפני התבוססות בעולם החול ובוודאי שיש לה ערך עצמי של התעלות רוחנית מיוחדת במינה במישור הפרטי, המשפחתי והלאומי.
"כי תצא למלחמה על אויבך", יציאה יזומה למלחמת החיים זקוקה למצוות שהן הנשק היעיל ביותר כדי שנוכל לנצח בהתמודדויות עם האתגרים שהחיים מציבים בפנינו.
כי תבא
הביכורים כמגן מפני השכחה
בנאומי הפרידה של משה מעם ישראל ערב מותו, משה מזכיר את הפועל שכ"ח למעלה מעשר פעמים: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ"(ד' 9), "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם 23)., "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (ו' 12). " הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ח' 11) ועוד.
המעבר מהמדבר לארץ ישראל עלול להביא לנתק בין ישראל לעבר, שכיחת יציאת מצרים ונסיה, שכיחת מעמד הר סיני ומתן תורה. בארץ ישראל העם אמור לחיות חיים טבעיים בניגוד למדבר שהנהגת ה' הייתה ניסית., במדבר הכלכלה והביטחון היו בידי ה', מן מן השמיים, מים מבארה של מרים, ענני הכבוד שהגנו עליהם. בכניסה לארץ הביטחון והכלכלה מוטלים על כתפי האומה. ההשתקעות בחיי ההווה המסובכים ולעיתים קשים עלולה לגרום לתלישות מהעבר, לשכחת העבר המפואר. תלישות היא מתכונת בטוחה לניוול, כמו צמח הנתלש מאדמתו.
מצוות ביכורים המופיע בפרשתנו מטרתה להגן מפני השכחה והתלישות שבאה בעקבותיה. מביא הביכורים, שזכה לראות ברכה בעמלו מביא את ראשית פרי האדמה אל בית המקדש אל הכהן. מביא הביכורים קורא את "מקרא ביכורים", שבו הוא מתאר את תולדות ישראל מימי האבות, עובר ליציאת מצרים ואומר שהפירות שזכה להם בזכות הקשר ההיסטורי המפואר:
דברים כו, ה-ט
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
הקיום היהודי מבוסס על הזיכרון ההיסטורי החי בהווה. לא די לזכור במחשבה, יש לחיות את הזיכרון, לעשות מעשים שישמרו את הזיכרון, לנסות לשחזר את אירועי העבר כל פרק זמן. כל שנה אנו זוכרים את ליל הסדר בחג הפסח , את מתן תורה בחג השבועות, לפני פורים בשבת זכור ובחג הפורים את מעלליו של עמלק שרצה לפגוע בנו ועוד. הזיכרון החי והקבוע מידי פרק זמן מבטיח את היעדר השכחה.
ראש השנה נקרא "יום הזיכרון" בו אנו נזכרים מאין באנו לכאן ולשם מה באנו. ביום זה אנו חוזרים לראשית הבריאה, יום בריאת האדם, ומזכירים לעצמנו שאנו נבראנו בצלם אלוקים ואיננו ככל שאר היצורים בעולם, והגענו לעולם על מנת לבצע שליחות מסוימת, כל אחד ושליחותו המיוחדת בעולם הזה.
בימים הנוראים אנו עושים חשבון נפש עם עצמנו האם אנו יודעים מה השליחות שהוטלה עלינו ואם נראה לנו שאנו יודעים, האם אנו מבצעים אותה כראוי.
כשם שיש חשבון נפש פרטי כך יש חשבון נפש לאומי, האם אנו בתור עם ממלאים את תפקידנו באנושות. לפני שעושים חשבון נפש כזה, יש צורך לחבר את הפרטים עם הזיכרון ההיסטורי ולשם כך קיימת מצוות ביכורים הקושרת כל פרט לקולקטיב הלאומי.
בעידן פוסט מודרני או פוסט פוסט מודרני נושא זה חשוב ביותר. יציאה של הפרט מתחושת "אני ואפסי עוד" להבנה שהוא חלק משרשרת ארוכה, ושעליו להתחבר לשרשרת זו ובמקביל למצוא את מערכת הקשרים שלו עם עמו ואדמתו. קשר חי ומעשי.
הפרט היוצא מד' אמותיו מתרחק מתחושת עצבות וייאוש ומתמלא שמחה, ולכן המקרא קושר את הבאת הביכורים בשמחה גדולה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". הבדידות והתלישות מביאות לעצבות ודיכאון, החברה, העם והזיכרון ההיסטורי מעוררים לשמחה גדולה.
במשנה מתוארת הבאת הביכורים בשירה וזמרה:
"החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי (תהלים ל)|" (ביכורים ג' ד).
גם אנו זכינו להתקבץ מארבע כנפות הארץ לארץ ישראל, אירוע נדיר בתולדות האנושות ובתולדות ישראל, משורר תהילים מתאר זאת בצבעים מרנינים ובשמחה יתרה המזכירים את שמחתו של מביא הביכורים:
"הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכו, ה-ו).
ההודאה והשמחה צריכים למלא את ליבנו ואנו חייבים למצוא את הדרכים המעשיות לבטא אותם למעננו ולמען הדורות הבאים.
ניצבים
ההתייצבות לפני ה'
המשנה במסכת ראש השנה מונה ארבעה פרקים בהם העולם נידון: "בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים". בפסח מתחיל זמן הבשלת התבואה בארץ ישראל, עצרת היא שבועות מתחיל זמן הבשלת פירות האילן, ואילו בחג הסוכות, חג סתם בלשון חכמים נידונים על המים, כיוון שבחג הסוכות מסתיימת השנה החקלאית ומתחילים להתפלל על גשמי השנה הבאה. שלשה זמנים הקשורים לחקלאות הארץ-ישראלית. ביניהם נמצא ראש השנה שבו נידונים "כל באי עולם" כל בני המין האנושי, שהוא נזר הבריאה, נידונים בראש השנה לקראת השנה הקרובה, האם יזכו לשנת חיים נוספת, ואם יזכו לה, כיצד תיראה שנה זו, האם חייהם יהיו בבריאות ובעושר או חלילה ייעדרו מהם. ארבעה פרקים אלו קשורים לטבע העולם ולכלל המין האנושי ולפי המשנה אינם מיוחדים לעם ישראל.
מאידך אנו יודעים שרק עם ישראל מציין מועדים אלו, ואם כך מה המשמעות של הדין כלפי כלל העולם שאינו מודע לקיומו?
כותב המשנה רבי יהודה הנשיא כנראה גם ידע עובדה זו, ורצה להעביר מסר לישראל, שתפילתם צריכה להיות על כלל העולם ולאו דווקא על עצמם. עם ישראל הוא עם מיוחד, עם שבסיסו הוא אוניברסאלי. שורשיו של העם הם שלשות האבות, הראשון שבהם אברהם, אב המון גויים, עמים רבים יצאו מאברהם למרות שבחיר בניו הוא יצחק, הממשיך את מורשתו בצורה שלמה. נכדו של אברהם הוא יעקב, שנקרא ישראל, ובניו הם בני ישראל ומכאן מתחילה ההיסטוריה הלאומית. ולכן התפילות על כלל העולם ברורות מאליהן. הדבר מתבטא בעיקר בראש השנה, בו התפילות מכוונות לכלל בני המין האנושי, כלל המדינות, העמים ובני האדם. בתפילת מוסף אנו מתפללים: "על המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע", ובנוסף תפילה על כלל הבריות.
ומה מקומו של עם ישראל בראש השנה?
בדברי חכמים מצאנו שכל המתפלל על חברו נענה תחילה, ולכן ברור שהתפילות על כלל העולם מועילות בראש ובראשונה למתפללים עצמם. לעם ישראל יש יתרון והוא שהפרטים נובעים ממציאות כללית אחת. הערבות ההדדית המאפיינת את עם ישראל: "כל ישראל ערבים זה בזה" מבוטאת היטב בפרשת השבוע שקוראים תמיד בשבת לפני ראש השנה, פרשת ניצבים.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".
הברית שנכרתה בערבות מואב אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר הייתה עם דור הבנים שרובו נולד במדבר. דור האבות כרת ברית במעמד הר סיני. יש הבדל גדול בין ברית סיני לברית ערבות מואב. בסיני הברית הייתה בין ה' לבני ישראל כשהשראת השכינה הייתה במרכזה, מייד אחרי כריתת הברית מוקם המשכן, שהוא המכון להשראת שכינה. ברית ערבות מואב עיקרה הוא גיבוש העם כולו סביב הברית עם ה'. ברית סיני ירידת השכינה מלמעלה למטה, ואילו ברית ערבות מואב התגבשות העם בארץ ופנייה כלפי מעלה. הביטוי "למען הקים אותך היום לו לעם" מאפיין את ברית ערבות מואב, העם מוקם כאן ערב הכניסה לארץ ישראל. משמעות הערבות היא שכל מצווה שאחד מישראל עושה משפיעה על כלל העם,ולכן נהוג לפני עשיית מצווה לומר: "בשם כל ישראל" וכל עבירה נזקפת לחובת העם כולו.
הישות המיוחדת הזו "כלל ישראל" איננה רק אותם החיים בדור מסוים אלא כוללת את הדורות שעברו ואת הדורות העתידיים: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". ישות כללית זו מציאות רוחנית, ובמישור הרוחני ניתן להתחבר לכל הדורות.
בראש השנה אנו ניצבים לפני ה' בבית דין של מעלה, וגם מי שמעשיו אינם מושלמים, חיבורו לכלל ישראל מסייע לו לצאת זכאי בדין. ולכן בימים הנוראים אנו חייבים לעסוק בתיקון המידות, אלו דברים הנוגעים ליחסים הבין אישיים, בין אדם לחברו. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, ומי שלא מתקן עברות אלו לפני ראש השנה יגיע לדין לבדו, וזה מסוכן.
בשנות הגלות החיבור בין חלקי העם היה רוחני בלבד, בפועל חיינו בקהילות ברחבי העולם,ומושג הערבות לא היה מוחשי. בארץ ישראל בעת קיבוץ גלויות הערבות קמה לתחייה, כמו בערבות מואב ערב הכניסה הראשונה לארץ. חובה עלינו להעביר את תודעת הערבות במישור הרוחני ולמצוא את הדרכים לבטאה במישור המעשי.
שנה טובה, שנת ערבות הדדית בין אדם לחברו, לחברה כולה, לעם ולמדינה.
וילך
העברת ההנהגה ממשה ליהושע
פרשת וילך פרשה קצרה אבל משמעותית. משה רבנו המנהיג הראשון והחד-פעמי של ישראל מעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו יהושע בן נון.
שמם של שתי פרשות בתורה מורכב מהשורש הל"ך, פרשת לך- לך בספר בראשית ופרשת וילך בספר דברים. פרשת לך לך עוסקת בהופעתו של אברהם אבינו, אבי האומה ופרשת וילך עוסקת בסיום כהונתו של משה כמנהיג האומה. בשתי הפרשיות העתיד תופס את המקום המרכזי.
אברהם בתחילת הופעתו מקבל את התכנית העתידית:
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
אברהם בחייו היה אישיות דינמית, הוא נע ממקום למקום, והפעלים של הליכה, נסיעה ואפילו ריצה מופיעים בפרשות המספרות את האירועים החשובים בחייו, אבל עיקר פעולותיו הם בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".
משה גם הוא חי חיים אינטנסיביים מאז שקיבל על עצמו את הנהגת האומה, והובילם ממצריים עד שפת הירדן לקראת הכניסה לארץ כנען. ספר דברים כולו מכיל את נאומי הפרידה שלו מהעם, כשפניו אינם לסיכום התקופה של ארבעים שנות הנדודים במדבר אלא בעיקר כלפי העתיד בארץ כנען, כשהוא משתמש באירועי העבר כלימוד לקח היסטורי לעתיד. משה נותן את ההנחיות למנהיג הבא, תלמידו יהושע בן נון ובמקביל הנחיות לעם כולו.
העברת המנהיגות בפרשת וילך מתבצעת בשלושה מישורים: א. ההנהגה המעשית. ב. מסירת התורה. ג. הברית.
ההנהגה המעשית
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: וּנְתָנָם ה' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.
משה מעביר מסר לעם ישראל, שאין מנהיג שאין לו תחליף, ובמיוחד עם ישראל, שמונהג על ידי ה', שגזר עליו שלא יעבור את הירדן. הם לא נשארים יתומים ללא אב, ה' ממשיך להנהיגם באמצעות יהושע, ובמיוחד בהתמודדות עם המלחמות בארץ כנען.
משה מעביר בפועל את ההנהגה ליהושע בן נון:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:
שמונה פעמים מופיע שם ה' בפסוקים אלו, המספר שמונה מספר על טבעי- שמונה ימי מילה, הנהגה על טבעית המופיעה בתוך הטבע, ה' ושליחו יהושע.
העברת התורה
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל……. וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:
משה מסיים את ספר דברים ואת התורה כולה ומוסר אותה אל הכוהנים, זו התורה שבכתב. התורה שבעל פה נמסרה גם היא ליהושע כדברי המשנה במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע".
הנהגה מעשית ללא תורה, שהיא התשתית הקיומית של העם לדורות, אינה יכולה להתקיים. יהושע יקבל את מושכות ההנהגה ובמקביל מקבל אחריות על העברת התורה לדורות הבאים.
הברית
מעל ההנהגה והתורה עומדת הברית הנצחית בין ה' לישראל. ברית שיש בה מעלות ומורדות לאורך ההיסטוריה. בדורות רבים העם מפר את הברית ונענש, אבל הקשר נצחי ועתיד להתחדש. ה' מעביר למשה את הדברים ומשה מעביר לישראל. משה רואה את העתיד, והוא לא תמיד מזהיר, הוא מזהיר את העם מפני הפרת הברית, אבל במקביל מעביר להם את המסר שלא ניתן להשתחרר מהברית הנצחית בין ה' לישראל, ברית לאומית שהעולם כולו תלוי בה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה… וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:
ומשה מוסיף:
כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:
אין כאן הפי- אנד, משה לא מלטף את העם לרגל הפרידה ההיפך, הוא מנהיג אמיתי עד יום מותו, הוא חרד מהעתיד הצפוי, אבל בין השורות ניתן לקרוא שמדובר על הסתר פנים שאחריו תגיע הארת פנים. נקווה שאנו חיים בשלב של הארת הפנים, צריך לפעול לכך: "שובו אלי ואשובה אליכם".
האזינו
כוחה של שירה
פרשת האזינו שנקרא השבוע בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות היא שירה. משה בסוף ימיו, עם סיום נאומי הפרידה שלו מעם ישראל משאיר בידם שירה, שהיא שטר עדות על ההיסטוריה הישראלית. אירועי העבר משנות הנדודים במדבר, הקשר המיוחד בין ה' לישראל ונבואה על העתיד לקרוא לעם אחרי הסתלקותו של משה. דברים דומים כבר נאמרו על ידי משה במהלך ספר דברים, אולם כאן הוא מתמצת את הדברים בלשון מליצית- שירית.
שירה מבטאת דברים בצורה נשגבה, היא משתמשת בשפה גבוהה, והשומע חש שהדברים נאמרים ממקום גבוה או עמוק. לשירה ניתן לצרף מנגינה, ולמוסיקה יש תמיד שאר רוח מעבר למילים. הגאון מווילנה אמר לתלמידיו שכל יסודות המוסיקה ירדו עם משה מהר סיני ולכן התורה כולה קרויה "שירה". התורה נקראת בטעמים, הנותנים למילים משמעות עמוקה וגבוהה. בקבלה יש מושג הנקרא טנת"א, שמשמעותו: טעמים, נקודות, תגים ואותיות. הטעמים הם הגבוהים ביותר, מעל הניקוד, מעל התגים ומעל האותיות.
"השירה העליונה לא תוכל לחול על האדם בקדושתה כי-אם אחרי אשר האדם בטוהר מוסרו ינצח בקרבו פנימה את כל כח המדכא את הנפש, וכל דבר המחשיך את הודה של הנשמה" (הרב קוק). השירה מבטאת את נשמתו של המשורר, היא יוצאת ממעמקי ליבו, ולכן המשורר יוכל לבטא את השירה רק אחרי שיצליח להסיר מלבו כל דבר מעציב, כל דבר שמחשיך את הודה של נשמתו. הנבואה היא סוג של שירה במדרגה רוחנית גבוהה ולכן הנביא היה זקוק למוסיקה כדי שתשרה עליו רוח נבואה.
שירת האזינו אינה שירת הלל ולא קינה אלא היא "שטר עדות" על מערכת היחסים בין ה' לישראל לאורך ההיסטוריה. וכך מבטא את הדברים הרמב"ן בפירושו על התורה: "אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין". רבי משה בן נחמן- הרמב"ן חי במאה ה-13 בספרד בעיר גירונה עד שברח ועלה לארץ ישראל. הוא התמודד עם הנצרות, ונאלץ לעמוד בוויכוח קשה בברצלונה בשנת 1260 מול מומר לעיני המלך והמלכה, וויכוח שנסב על השאלה מיהי הדת האמיתית היהדות או הנצרות. הרמב"ן ניצח אבל נאלץ לברוח כי חשש לחייו. הוא קרא את שירת האזינו והיא נסכה בו אמונה בגאולה שתגיע לעם ישראל ללא קשר לחזרה בתשובה. יש בחירה חופשית ולכן העם יוכל לחטוא, וה' יעניש אותם אבל עם ישראל ישרוד, ובשלב מסוים האויבים שהרעו לו ייענשו. חטאי ישראל יכופרו לא בגלל ישראל אלא למען שמו של ה', שהרי הם בניו. הרמב"ן משתמש בשירה זו כטיעון נגד הנצרות שסברה שהברית בין ה' לישראל הופרה, והקשר עבר לכלל העולם: "על כרחן של מינין" הכוונה לתיאולוגיה הנוצרית.
משה פונה אל השמים והארץ שיאזינו לדבריו, ובכך הוא קושר בין ההיסטוריה לטבע. חוקי הטבע נראים כיציבים וקבועים וכך יש בהיסטוריה הישראלית חוקיות, ברית נצחית שיש בה עליות וירידות, אבל תמיד קיימת.
המעבר בין יום הכיפורים לסוכות נראה במגמת ירידה, ממדרגת מלאכים שאינם אוכלים ושותים ושובתים מצרכי העולם הזה לבוני סוכות ולוקחי ארבעת המינים שגידולם מן הארץ. זו דרך הסתכלות אחת, מאידך ניתן לראות את המעבר הזה כעליה. אנו בני אדם ואיננו מלאכים, האידיאל הישראלי הוא לגלות את השכינה בתוך העולם הזה. המדרגה הרוחנית אליה הגענו ביום הכיפורים יש ליישמה בחיי העולם הזה, ולשם כך נועד חג הסוכות שהוא בסימן של שמחה וקשר חזק עם האדמה.
השירה הנשגבה משתלבת היטב עם המעבר בין יום הכיפורים לסוכות, נבואה רוחנית העוסקת בהיסטוריה ארצית. זה ייחודו של עם ישראל, סולם שראשו בשמים ורגליו ניצבות על הארץ.
זאת הברכה
עיצוב דרכו של עם ישראל וברכת משה לשבטי ישראל
דבריו האחרונים של משה טרם הסתלקותו נמצאים בפרשת וזאת הברכה. ספר דברים מאופיין בדברי מוסר, פרי הלקחים שמשה הפיק מארבעת העשורים בהם שימש כמנהיג העם. משה אינו מלטף את העם לפני הסתלקותו אלא ממשיך עד יום מותו בתפקידו כמנהיג האחראי לעיצוב עתידו של העם שהוציא ממצרים וטיפח במדבר ארבעים שנה, עליות וירידות היו בתקופה זו, ומעל הכול העובדה שדור יוצאי מצרים לא זכה לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ובראשם מנהיגו משה.
ברכותיו של משה הן נבואה עתידית אל השבטים שינחלו בארץ, חזון שמשה לא יזכה לממשו. הברכה היא הורדת כוחות חיים, שפע ממרומים אל הארץ, חיזוק העם לקראת האתגרים העומדים בפניו. ברכה היא השפעה חיובית, הברכה פעולה שמטרתה לגרום לעץ להכות שרשים חדשים בארץ. בדברי חז"ל אנו מוצאים את הביטוי "נהרא מכיפיה מיבריך"- הנהר מתברך ממקורו, מהמים החיים שנובעים. משה משאיר כוחות חיים רבים לשבטי ישראל.
משה מברך שנים עשר שבטים, ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף- אפרים, מנשה, זבולון, יששכר, גד, דן, נפתלי, אשר. שבט שמעון נשמט מהרשימה, ייתכן שסיבת הדבר שהיו שותפים בכירים בחטא בנות מואב, זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון נהרג על ידי פנחס שקינא קנאת ה', ורבים מבני שמעון נהרגו. שבט שמעון קולל על ידי יעקב לפני מותו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", ולא הצליח להתאושש עד ערב הכניסה לארץ, ולכן נאלץ להסתפק בברכה הכללית שמשה מברך את כל השבטים ולא זכה לברכה מיוחדת. בניגוד לשבט לוי שהיה עם שמעון בקללת יעקב אבל מיציאת מצרים ואילך העמיד את מנהיגי האומה: משה, אהרן ומרים, ובמדבר עמד לצידו של משה בחטא העגל, וזכה לקבל את תפקיד העבודה במשכן, שמתוכו יצאה משפחת הכהונה. שבט לוי מתברך על יד משה כשתפקידיו הם במישור העבודה במשכן ובמקדש והוראת התורה: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.
סדר הברכות מדורג. ראובן הבכור ראשון, גם הוא מקבל ברכת חיים: "יחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר", גם שבט זה לא בדיוק התברך על ידי יעקב שלא סלח לראובן על מעשה בלהה, אבל משה נותן לו את מקומו הראשון כבכור. אחריו יהודה המנהיג, ולצידו לוי שהרי הלויים שירתו במקדש שהיה בנחלתו של יהודה. נחלת בנימין נמצאת צפונית לירושלים ולצידה נחלות אפרים ומנשה בשומרון. בנימין בן רחל שהסתפח לממלכת יהודה בן לאה מהווה את השבט המחבר בין בני לאה לבני רחל, שמו "בנימין" מזכיר את המילה "בין", שבט ביניים. החיבור בין יהודה לבנימין מתחיל בספר בראשית כשיהודה מקבל ערבות על בנימין, ומתחייב להחזירו בריא ושלם לבית אביו יעקב. אפרים שקיבל את הבכורה מהסבא יעקב שוכן צפונית לנחלת בנימין, ואחריו מנשה שנחלתו בצפון השומרון ומגיעה עד אזור יקנעם. זבולון ויששכר מתנחלים באזור חיפה והעמקים צפונית לנחלת מנשה. נחלת גד בן זילפה שפחת לאה נמצאת במרכז עבר הירדן המזרחי מקבילה לנחלת אפרים ומנשה שנמצאים בחלק המערבי. דן ונפתלי ואשר בני השפחות, דן ונפתלי בני בלהה ואשר בן זלפה נמצאים בצפון- מזרח הארץ, לדן יש נחלה גם במרכז הארץ ואבל משה בוחר להתמקד בנחלתו הצפונית: "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן", נחלתו הצפונית של דן שומרת על בטחון הגבול הצפוני בבשן. אשר מתנחל בגליל המערבי. משה שלא זוכה להיכנס לארץ חי את העתיד של השבטים המתנחלים בארץ, ומברכם לפי סדר התנחלותם בארץ.
בתוך הברכות של השבטים ניתן לראות שמשה מנבא להם עימותים עם אויבים:
ראובן: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר- צעיריו יצאו חלוצים עם צבאו של יהושע לכיבוש ארץ כנען.
יהודה- וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה- שבט המלוכה נלחם מלחמות רבות, דוד בראש הלוחמים.
לוי- מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן- אולי רומז למלחמות החשמונאים שהיו כוהנים.
יוסף- בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה- יהושע משבט אפרים בראש כובשי הארץ, ובמשך מלכי ישראל נלחמו מלחמות רבות.
גד-בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד- בניו יצאו חלוצים עם יהושע, ובהמשך ניהלו מלחמות בעבר הירדן המזרחי.
דן- דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן- שמר הגבול הצפוני של הארץ.
במקביל לעימותים עם האויבים יהיה שפע כלכלי בארץ:
וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.- שבטי אפרים ומנשה מתנחלים במרכז הארץ ונחלתם תהיה מבורכת בשפע עצום.
זבולון שבט הסוחרים מתברך בהצלחה גדולה: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ…. כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל".
נפתלי- וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה- אזור אצבע הגליל עד הכנרת אזור חקלאי משגשג.
אשר- וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ:- אזור הגליל המערבי גם הוא אזור שופע, הזיתים שמהם מפיקים שמן מאפיין את האזור בברכתו של משה.
התמודדות עם אויבים רבים אינו נוגד ברכה כלכלית עצומה, זה העתיד שמשה חוזה לעמו שיתנחל בארץ. חזון זה מתגשם גם בתקופתנו, אתגרים ביטחוניים רבים ולצידם בנייה ושגשוג כלכלי. ברכותיו של משה ממשיכות להתגשם בדורנו, ודמותו מלווה ותלווה אותנו כל ימינו: "משה אמת ותורתו אמת".
