תכני העשרה אודות צפת וסביבתה

נח

קשת בענן- פרשת נח

המבול החריב את העולם ואחריו החל עולם חדש שבו קיימת הבטחה: "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בראשית ט, טו). הבטחה זו מעוגנת באות- סימן בעולם הטבע: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר " (ט, יב-טו). 

הקשת היא תופעה טבעית של קרני אור בדרך כלל מהשמש או הירח הנפגשות עם טיפות מים, ולכן נראה שתופעה זו הייתה קיימת מאז בריאת העולם, ועל כך אומר הפסוק: "את קשתי נתתי בענן", אותה קשת שנתתי בענן תהפוך מעתה להיות אות ברית. הלבנה הייתה מששת ימי בראשית, ומאז שעם ישראל החל את דרכו היא הפכה להיות כלי לקידוש החודש והמועדים. היצירה הטבעית שהיא מעשה ה' משתלבת עם האירועים ההיסטוריים הקורים במהלך השנים.

הקשת הנראית בענן מסמלת את מצבו של העולם אחרי המבול. יש אור המופיע בין עננים. היכולת של האדם להיחשף לאור עצמתי היא על ידי ענן המסתיר חלק מן האור. עולם נמוך במדרגתו מהעולם שקדם למבול. ה' כביכול התפשר עם חולשותיו של המין האנושי: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עוד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כא-כב). לפני המבול היה איסור לאכול בשר, מזונו של האדם היה מבוסס על צמחים בלבד ואילו אחרי המבול, כשהאדם ירד ממדרגתו, היה קיים חשש שאם נאסור עליו לאכול בשר, הוא יעבור על האיסור ולא יבחין בין דם אדם לדם בהמה, ולכן אחרי המבול ה' מזהיר את המין האנושי מפני רצח אדם ומתיר הריגת בעלי חיים לצורך האדם.

במצוות התורה קיימת גערה במין האנושי שהגיע לשפל המדרגה והיה הכרח להתיר לו אכילת בשר. ולכן יש מצוות כיסוי דם שחיטה, חובת שחיטה המקילה על צער בעלי חיים, איסור אכילת דם וחובת הכשרת בשר שמטרתה להוציא את הדם. 

החזון העתידי הוא שהצמחונות תחזור לכלל המין האנושי. עד אז שומה על המין האנושי לתקן את דרכיו ביחסים בין אדם לחברו ואחר כך נוכל לתקן את העיוות הקיים ביחס לבעלי חיים.

אות הברית של הקשת מלמדת אותנו על הדו- סטריות של הברית. מצד אחד ה' הוא "זוכר הברית", השאלה היא אם אנחנו זוכרים את הברית. האם המין האנושי מתקן את דרכיו ומבער מתוכו שחיתות חברתית ומוסרית או שהוא משלים איתה, ועלול לחזור מצב מוסרי כמו שהיה טרום המבול. אין לנו תעודת ביטוח שהדבר לא יקרה. לעיתים אנו שומעים על מקומות בעולם בהם נעשות עוולות מוסריות נוראות, הדבר ידוע והעולם שותק. כדי למנוע התדרדרות יש להרחיב ולהעמיק את החינוך. הבסיס לביטחון בעיקר ביטחון פנים הוא העיסוק הנרחב בחינוך משמעותי, שיעמיד חברה ערכית ומוסרית.

כשרואים קשת אנו מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו" ומופיע בהלכה שאסור להסתכל על הקשת הרבה זמן וקיימת הנחיה שלא לומר לחברו שיש קשת כדי שיסתכל, וסיבת הדבר שהיא הפכה להיות סימן לעולם הירוד. 

אנו מצפים לעולם שלא יזדקק לאות הקשת, עולם מתוקן, ערכי ומוסרי, שומה עלינו לפעול לכך.

לך לך

אברהם אבינו 

בפרשת לך- לך אנו נפגשים לראשונה עם אברהם אבינו היוצא מארצו וממולדתו ומבית אביו בצווי ה' ושם את פעמיו אל ארץ כנען. אברהם הוא גר וכך חז"ל מגדירים את מעמדו:

דרש רבא: מאי דכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" – מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב בתו של אברהם אבינו, שנקרא נדיב, שנאמר "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם". אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב? אלא: אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים. (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, מט ע"ב)

במקור זה נקרא אברהם בכינוי הייחודי "תחילה לגרים". אברהם היה גר וזר בממלכות האזור, ולכן הקשיים שהם מנת חלקם של זרים היו גם מנת חלקו. אמנם רש"י מפרש את הביטוי "תחילה לגרים" כנושא משמעות של גיור דתי, ושאברהם התנדב להתגייר, ולכן עזב את אמונת אבותיו שהיו עובדי עבודה זרה,  אולם נראה לי שהכוונה בביטוי זה היא לגר במובן של זר בממלכה זרה.

אברהם היה זר בארץ כנען למרות שנשא את הבטחת ה'" "לזרעך נתתי את הארץ". לא היה לו קרקע ולא בית בארץ ולא קרובי משפחה. הוא לא ניסה להשתמש בהבטחת ה' על מנת לנהוג כבעלי הארץ, הוא ידע שמדובר בהבטחה עתידית. אברהם רואה את תפקידו לפרסם את האמונה באל אחד ואת הנגזרות המוסריות הנובעות ממנה.

כשלוט אחיינו נופל בשבי במלחמת האזורית בין ארבעה מלכים לחמשה, אברהם לוקח את חניכיו ויוצא למשימה של שחרור החטוף. אברהם מצליח במשימתו ובמסגרתה הוא משחרר שבויים רבים. על פי הנוהג במזרח הקדום היה מקובל שמי שמשחרר שבויים זכאי לקחתם לעצמו כשלל, וכך אמנם מציע לו מלך סדום אבל אברהם מסרב, הוא משיב את כל השבויים למקומם. האמונה בה' מובילה לאמונה בכך שכל אדם נברא בצלם אלוקים, ואין זכות לאדם אחד לשלוט על חברו. קיימת תופעה של זר העולה לגדולה ומנצל את מעמדו על מנת לשעבד אחרים אבל אברהם ממשיך לנהוג במוסריות זה חלק מהותי של תפקידו עלי אדמות.

בעקבות הרעב אברהם יורד למצרים, והוא חושש שמא המצרים יקחו את אשתו ויהרגו אותו, ולכן הוא מבקש משרה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". פרשת לקיחת שרה במצרים מתחילה בפועל "לגור": "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם". המקור הנטוי "לגור" הוא מלשון גרות, ולכן נראה שנושא הגרות מקבל משמעות מיוחדת בפרשה. הפרשה באה ללמד כיצד מתייחסים לגרים-זרים במצרים, כשהמסר בסופו של דבר הוא שלילי – היחס לזר במצרים הוא מחפיר. לעומת זאת מוצגת דמותו של אברהם, שאמור להציג לעולם דרך הפוכה – יחס חיובי לגר.

 המצרים לוקחים את שרה כחששו של אברהם, ונותנים לאברהם מתנות: "צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים". ה' מביא נגעים גדולים על פרעה, ומתוך כך פרעה מתוודע לכך ששרה היא אשת אברהם. פרעה מפקיד על אברהם אנשים שישלחו אותו ואת אשתו עם כל רכושו והוא נע לכיוון ארץ כנען עם רכוש גדול.

סיפור זה מהווה את התשתית להיסטוריה העתידית בה בני ישראל יהיו גרים במצרים, יעבידו אותם בעבודת פרך, ובסופו של דבר יצאו מרכוש גדול. בברית בין הבתרים עליה נקרא בפרשה ה' יספר לאברהם על העתיד הצפוי לבניו.

סיפורי התורה על אברהם כזר נועדו בין שאר המטרות להעביר מסר מוסרי-ערכי כיצד יש להתנהג עם זרים. התנהגותם של הממלכות איתן אברהם בא במגע אינה מוסרית, ואברהם וזרעו עתידים להציג לעולם מערכת התנהגותית שונה בתכלית כשאחת המטרות המרכזיות של יציאת מצרים היא המבחן של עם ישראל כיצד הם יתייחסו לגרים: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וירא

האידיאלים הנשגבים של אבי האומה

בסוף פרשת לך-לך קראנו על ברית המילה שעשה אברהם בגיל תשעים ותשע ובכך זכה להוספת אות ה' לשמו, מעתה הוא קרוי אברהם ולא אברם. פרשתנו עוסקת באידיאלים הגדולים שמציב אברהם לבניו ולאנושות בכללותה.

אברהם מגיע לארץ גרר,ארצו של אבימלך. הוא חושש שמא אנשי המקום יהרגו אותו וייקחו את שרה אשתו. ה' מתגלה אל אבימלך בחלום הלילה ומזהיר אותו שהוא עלול למות על כך שחטף את שרה אשת אברהם. אבימלך טוען שלא ידע ששרה אשת איש, ומזדרז בבוקר להשיב את שרה. הוא פונה אל אברהם ואומר: "מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל  מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי: ….מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה?", אברהם עונה: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי".  דברי אברהם הם אמירה עקרונית, המוסר תלוי ביראת ה'. במקום ששם שמים אינו נמצא, בני אדם אינם מודעים לקיום כוח עליון המשגיח על מעשיהם ולכן קיים חשש גדול לשחיתות ערכית-מוסרית. יראת שמים זו מידה הנדרשת מכל המין האנושי. במאה ה-20 היו שתי תנועות משמעותיות שחרתו על דגלם את הכפירה, הנאציזם והקומוניזם, ושתיהן רצחו מיליוני בני אדם. במקרא אנו מוצאים שיראת אלוקים היא מידה אוניברסאלית. יוסף אומר לאחיו כשהם חושבים שהוא שליט נכרי: "את האלוקים אני ירא", המיילדות המצריות (על פי פירוש רשב"ם, לפי חז"ל הן היו עבריות) שיילדו את ילדי ישראל עברו על הפקודה הבלתי חוקית בעליל לרצוח את הבנים הנולדים כיוון שהיו יראות אלוקים.

פסוק נוסף בפרשתנו מציין את האידיאל שאברהם מציב לפני בניו על פי דברי ה': "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אברהם יחנך את בניו שהם עם ישראל לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. עשיית צדקה ומשפט יכולה להתפרש כמשפט צודק, אבל אז הכתוב היה צריך לומר: משפט צדק, כפי שכתוב בספר דברים: "ושפטו את העם משפט צדק". צדקה ומשפט הם שני ערכים המאפיינים את עם ישראל לדורותיו, מידת החסד שמשמעותה עזרה לחלשים ובמקביל עשיית צדק על ידי מערכת משפט החותרת לאמת. הצדקה והמשפט משלימים זה את זה. העולם אינו יכול לעמוד רק על משפט: "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה… ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל:) ומאידך העולם לא יכול להתקיים רק על צדקה ללא עשיית משפט: "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כ"ט ד').

דוד המלך מתואר כמלך שעשה משפט וצדקה: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב' ח, טו). אברהם יצווה את בניו לעשות צדקה ומשפט ודוד עשה משפט וצדקה. אברהם חי לפני מתן תורה, והאידיאל אז היה צדקה לפני משפט ואילו מלך ישראל מקדים משפט לצדקה. לעם ישראל מוצב אידיאל גבוה של יישום האמת בעולם על ידי יישם המשפט כשלצידו צדקה. 

הצדקה והמשפט הם המימוש של "דרך ה'" המאופיינת ביראת אלוקים כבסיס בתחום מידות הנפש והיישום המעשי הוא צדקה ומשפט, וכשתתכונן מלכות ישראל היא תקדים את המשפט לצדקה.

הבית הלאומי של העם היהודי, מדינת ישראל, שבימים אלו אנו מציינים מאה שנה להצהרת בלפור שהייתה ההכרה הראשונה של אומות עולם בזכותו של העם היהודי לכונן את מדינתו, מציב בפנינו את האידיאל הנשגב להראות לעולם את דרך ה' של עשיית צדקה ומשפט, ייעוד שאבי האומה הציב בפנינו.

חיי שרה

רכישת מערת המכפלה- פרשת חיי שרה

בתחילת פרשת "חיי שרה" מסופר על רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם. שרה אשתו מתה, ואברהם צריך לקברה, אבל אין לו אחוזה בארץ כנען. אברהם עומד לפני בני חת ומציג את עצמו: "גר ותושב אנכי עמכם", גר הוא אדם זר, אדם שהגיע ממקום אחר, ולמרות זאת הוא תושב, הנמצא בארץ שנים רבות. בתור גר אין לאברהם קרקע בארץ, אבל כיוון שהוא גם תושב הוא רוצה לרכוש אחוזה בארץ. בני חת אינם ממהרים למכור לאברהם אחוזה באזור מגוריהם. הם מתייחסים לאברהם בכבוד ופונים אליו: "נשיא אלוקים אתה בתוכנו" ומציעים לו לקבור את מתו במבחר קבריהם על פי בחירתו, לדבריהם אין צורך ברכישת אחוזה על מנת לקבור את שרה. אברהם מתעקש לרכוש אחוזה, הוא כנראה כבר סימן לעצמו את המקום שהוא מעוניין לרכוש, ומבקש להיפגש עם בעל המקום ששמו עפרון בן צחר. עפרון מציע לאברהם לקבל את השדה והמערה ללא תמורה, וגם להצעה זו אברהם מסרב. לאחר מכן עפרון מציע סכום של ארבע שקלים כסף, סכום מופקע, כנראה מתוך מחשבה שאולי אברהם יתחרט, אבל להפתעתו אברהם מסכים ומשלם את מלוא הסכום. המקום עובר לרשותו של אברהם ומקבל גושפנקא רשמית מבני חת: "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ".

במערת המכפלה ייקבר אברהם ליד שרה אשתו, לאחר מכן יצחק ורבקה ולאה אשת יעקב. יעקב שמת במצרים יבקש מבניו לקברו במערת המכפלה ולא במצרים והוא ידגיש בפניהם את ייחודו של המקום: "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת  הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (בראשית פרק מט, כט-לב).  אחוזת קבר נשארת בבעלות המשפחה גם כשהמשפחה מתגוררת במצרים. ניתן לאבד נחלה המשמשת את החיים כשיוצאים לגלות, אבל אחוזת הקבר תישאר. 

כלב בן יפונה המגיע לארץ בשליחות משה עם המרגלים, מגיע לחברון: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק" (במדבר יג, כב). הפסוק פותח בלשון רבים "ויעלו" וממשיך בלשון יחיד: "ויבא". כלב נכנס לבדו לחברון עיר הענקים. חבריו חששו להיכנס. לכלב היה חשוב להגיע לחברון להתפלל על קברי האבות והאמהות. הוא ראה את הנולד, והבין שחבריו עומדים לחוות את דעתם שאין ביכולת העם שיצא מצרים לכבוש את הארץ. הוא מגיע אל המקום שבו החלה האחיזה של העם בארץ, המקום אותו רכש אברהם בכסף מלא על מנת להתפלל על עם ישראל. כידוע לנו התפלות לא נענו ורוב השליחים הוציאו את דבת הארץ רעה, והדור שיצא ממצרים לא נכנס לארץ, אבל יהושע וכלב נכנסו, וכלב אחרי ארבעים וחמש שנים יבקש מיהושע להתנחל בחברון:  "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי: וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹקי: וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹקי: …וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא: וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי  עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה'  אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" : (יהושע  יד, ז-יב). יהושע נעתר לבקשתו של כלב ונותן לו את חברון : "וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה".

דוד המלך ימלוך בחברון שבע שנים על שבט יהודה בלבד. נציגי השבטים מגיעים לחברון  ומבקשים מדוד למלוך על כל שבטי ישראל, ודוד נעתר לבקשה (שמואל ב' ה'). .

חברון היא נקודה שורשית- התחלתית. אברהם רוכש את הקרקע הראשונה בארץ, כלב בן יפונה מסמן את האחיזה בארץ בעיר הענקים שגרמו למרגלים להמיס את לב העם, ודוד ייסד שם את מלכות ישראל…

תולדות

"חנוך לנער על פי דרכו"- עשו ויעקב

בפרשת תולדות אנו פוגשים את יעקב ועשו בני יצחק ורבקה ונכדיהם של אברהם ושרה. עשו ויעקב תאומים. רבקה נכנסת להריון אחרי שנים רבות של ציפייה והיא חווה הריון קשה: "ויתרוצצו הבנים בקרבה". רבקה שואלת נביא את פשר ההתרוצצות, ולדעת חז"ל הלכה לבית המדרש של שם ועבר על מנת לדרוש את ה'. רבקה קיבלה תשובה ברורה: "וַיֹּאמֶר ה'  לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה, כג). שני עמים יצאו מהילדים שיולדו לך, שני עמים שיאבקו אחד בשני, והגדול יעבוד את הצעיר. 

רבקה יולדת את התאומים: "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ" (כד) הביטוי "והנה" בדרך כלל הוא במשמעות של הפתעה, והרי רבקה ידעה? נראה שההפתעה הייתה של האב יצחק ושל הסובבים, רבקה לא סיפרה לאיש על המסר שקיבלה בעת ההיריון. עובדה נוספת עוררה התפעלות, התאומים אינם זהים:"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (כה-כו), עשו נקרא עשו בפי אביו ואמו והסובבים שראו את אדרת השער ואילו על יעקב כתוב בלשון יחיד "ויקרא", יש אומרים שהכוונה לה' שקרא לו שם, אחרי שאביו ואמו התמהמהו וקראו רק לבכור, ויש אומרים שיצחק אביו קרא לו "יעקב", הוא יעקב אחרי אחיו הבכור. עשו הוא מלשון עשייה, הוא נולד עשוי ואילו יעקב מלשון עקב הוא יעקוב אחרי אחיו. קריאת שם מקבעת תכונות וציפיות מהרך הנולד. עשו קיבל כוח עשייה, דינמיות ופעילות ואילו יעקב נגרר אחריו. רבקה לא שותפה לקריאת השם "יעקב" היא הרי יודעת ש"רב יעבוד צעיר" ולכן נראה שיצחק הוא שקרא את השם יעקב. קריאת שמות עלולה לקבע את העתיד, ציפיות מוכתבות מראש וסימון תכונות מולדות עלולות לבלום בחירה חופשית.

הכתוב ממשיך לתאר את הבנים התאומים: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:  וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (כז- כח). הביטוי "ויגדלו הנערים" מלמד שהם חונכו באותה דרך. מסביר הרש"ר הירש: "הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם".  לא ניתן להושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, וכיוון שכך נעשה, החינוך של יעקב הצליח אבל עשו היה בשדה. בגיל ההתבגרות התברר שיעקב הוא "איש תם" זו תכונתו ואילו משלח ידו הוא "יושב אהלים" רועה צאן, ואילו עשו תכונתו הנפשית הייתה "איש יודע ציד" ומשלח ידו היה "איש שדה". ניסו לכפות על עשו לשבת בכיתה, הוא ברח וכל חייו היה בחוץ בשדה ואילו יעקב נשאר באוהל. עשו פועל מחוץ לחברה האנושית הוא צייד ואיש שדה ואילו יעקב פועל בתוך האוהלים בהם שוכנים בני אדם.

טעות נוספת הייתה בקשר בין ההורים לשני הבנים. עשו אוהב את עשו "כי ציד בפיו" מביא לפיו של יצחק מטעמים או מספר לו סיפורי גבורה, הוא ידע לדבר. יצחק היה עובד אדמה בניגוד לאביו אברהם ובנו יעקב שהיו רועי צאן, ואיש השדה היה קרוב ללבו. רבקה אהבה את יעקב, הכתוב לא מסביר מדוע, כנראה שהדבר ברור, יעקב בבית איתה, והיא מזהה את תכונותיו הנעלות, "איש תם". 

טעויות חינוכיות אלו הובילו לקשיים גדולים בתוך המשפחה בין האחים ובסופו של דבר לקרע, יעקב עוזב את הבית לעשרים ושתיים שנים. 

הכתוב והמדרש לא נמנעו מלגלות חולשות וטעויות של אבותינו הגדולים וכיצד התמודדו איתם כדי שנלמד לדורות כיצד להשתדל להימנע מטעויות ואם הן קורות כיצד לנסות לתקנן.

ויצא

בית יעקב- בני ישראל

פרשת ויצא פרשה מרכזית בספר בראשית ובתולדות ישראל. בפרשת זו אנו קוראים על נישואיו של יעקב ללאה ורחל ועל לידתם של אחד עשר מתוך שנים עשר בניו. בנים אלו עתידים להיות ראשי שבטי ישראל.  יעקב יקבל שם שני בפרשת השבוע הבאה, ישראל, ובניו יהיו בני ישראל, שם של העם שבכל המקרא נקרא את תולדותיו.

"כל ההתחלות קשות" משפחתו של יעקב נבנתה בקשיים מרובים. יעקב בורח מארץ ישראל בעקבות שנאתו של עשו אחיו המאיים להורגו אחרי מות אביו יצחק. עשו אחיו התאום נשא נשים מבנות כנען ויש לו כבר משפחה וילדים, ואילו יעקב שכבר עבר את גיל ששים אינו נשוי. הוא אינו רוצה לקחת אשה מבנות כנען, הוא שמע על ההסתייגות של סבו אברהם, שהתעקש למצוא אשה לבנו יצחק דווקא מאזור לידתו בחרן, והזהיר את עבדו לבל ימצא אשה לבנו מבנות כנען. בצד האידיאולוגי קיים דמיון בין עמי כנען לעמים היושבים בצפון מזרח הארץ באזור מסופוטמיה, כולם היו עובדי אלילים. למרות זאת אברהם זיהה הבדל מהותי בין בנות כנען לבנות חרן, ההבדל בתחום המידותי. בנות חרן היו צנועות וגומלות חסדים, המידות חשובות מהדעות. רבקה גדלה בבית בתואל ולבן שהיו עובדי אלילים אבל מידותיה היו תרומיות. יעקב רוצה אשה מבנות חרן.

יעקב מגיע לחרן לביתו של דודו לבן. הוא חפץ ברחל, עובד בעבורה שבע שנים, ומרומה על ידי דודו הנותן לו את לאה במקום רחל. לבן אומר ליעקב: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". הוא רומז לו, ביתי אינו כבית אחותי שהבן הצעיר קנה את הבכורה וגנב את הברכה, אצלנו יש סדר, הבכורה נישאת לפני הצעירה.

יעקב מתעקש לשאת את רחל, הוא נושא אותה אחרי שבוע ועובד עבורה עוד שבע שנים. יעקב נושא שתי אחיות. בתקופת המקרא הייתה אפשרות לשאת מספר נשים אבל שתי אחיות התורה אסרה. "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא יח, יח). ריבוי נשים – פוליגמיה, מותר על פי התורה אבל שתי אחיות אסור אולי כלקח ממקרה לאה ורחל. כנראה שבין שתי אחיות הנשואות לאדם אחד תמיד תהיה קנאה, תחרות ושנאה. המקרה של לאה ורחל מוכיח זאת היטב. הקנאה והשנאה תעבור לילדי שתי האחיות וכך היה בין בני לאה ליוסף בן רחל. איבה שהובילה לאירוע הקשה והמזעזע של מכירת יוסף על ידי אחיו. וכלקח ממציאות זו הגיעה הפרשה הבאה: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן  הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר.  כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:" (דברים כא, טו-יז).  יעקב ביכר את בן האהובה- יוסף על פני בן השנואה הבכור- ראובן, שחטא בחללו את יצועי אביו כנראה מתוך רגשות תסכול ואיבד את הבכורה לחלוטין: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה" (דברי הימים א ה, א). יוסף מקבל פי שניים משאר אחיו בנחלת הארץ, שני בניו מנשה ואפרים הופכים להיות שבטים כדינו של בכור, ראובן נקרא בכור רק ברשימות שנמנה ראשון.

מאבק זה בין בני לאה ולבני רחל ילווה את כל דברי ימי ישראל. רדיפתו של שאול המלך הימיני מבני רחל את דוד בן ישי משבט יהודה בן לאה. מלחמות האחים אחרי נפילת שאול בגלבוע בין בני בנימין בהנהגת אבנר בן נר ליואב בן צרויה אחיינו של דוד. ואחרי מות שלמה שנים רבות פועלות בארץ שתי ממלכות, ממלכת יהודה וממלכת ישראל, יהודה ויוסף. 

יחזקאל הנביא צופה שבעתיד תהיה השלמה בין שתי הקבוצות: "דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".

וישלח

יעקב וישראל

השם יעקב נקרא על אחיזתו בעקב עשו בעת לידתו. עשו השתמש בשם זה על מנת להראות את ניסיונותיו של יעקב לרמות אותו: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (כ"ז ל"ו). פירוש הפועל לעקוב הוא ללכת אחרי או לשון סיבוב דומה לפועל לעקוף. ב' ופ' הם אותיות בומ"פ שלעיתים קרובות מתחלפות. הנביא ירמיהו משתמש בפועל לעקוב כמעשה רמיה ולשון הרע: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ"  (ט, ג). חיי יעקב היו מסובכים וקשים ולעיתים נאלץ לחרוג מהאמת הצרופה כדי להתקיים. כך מול אחיו עשו ואחר כך מול לבן דודו.

בפרשת השבוע שלנו יעקב מקבל שם נוסף ישראל. "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב, כט). משמעות הפועל שרית הוא נאבקת, התמודדת בהצלחה דומה ללשון שררה, בערבית 'שר' – לחם. וכך מספר הנביא הושע: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" (הושע יב, ד-ה). יעקב נעשה שווה למלאכים ואף עולה עליהם. השם ישראל יש בו גם את המילה ישרות. ישרות ושררה כאחד. שני פעלים הנראים כסותרים זה את זה, השררה לרוב גורמת להתרחקות מן היושר, אבל לא כך אצל ישראל, השררה והיושר מחוברים יחדיו, אידיאל נשגב שנראה כאוטופי אבל לפי אמונתנו הוא בר השגה.

השם יעקב לא התבטל בניגוד לאברהם שה' משנה את שמו מאברם לאברהם, והשם אברם התבטל לחלוטין. חז"ל אמרו שאסור לקרוא לאברהם אברם, וכל הקורא לאברהם אברם עובר על מצוות עשה ולא תעשה. אברם אינו עוד אב לארם בלבד מקום הולדתו אלא אב המון גויים. לאברהם יש תפקיד אוניברסאלי להעביר לעולם את האמונה באל אחד ואת הערכים המוסריים הנובעים ממנה. מי שיצמצם את תפקידו של אברהם לעם אחד בלבד יאבד את ייחודו. המשימה שהוטלה על אברהם כאדם פרטי תתבצע בעתיד על ידי עם שלם שיקום מזרעו. לעומת זאת המשמעות של השם יעקב תלווה את עם ישראל שנים רבות. אומות העולם ישלטו על ישראל וישראל יאלצו להחזיק בעקבם כדי למנוע מהם לדרוך עלינו. עם ישראל בדורות רבים עד היום נאבק על קיומו הפיזי וביתר שאת על קיומו הרוחני. המאבק בהתבוללות יותר קשה ומסובך מהמאבק על הקיום הפיזי. זו הסיבה שהשם יעקב לא התבטל. השאיפה היא להגיע למצב בו השם ישראל יהיה השם המרכזי, כשעם ישראל יממש את תפקידו האוניברסלי.

פרשת וישלח מסמנת את קשיי הגאולה. יעקב יוצא מבית לבן וחוזר לארץ מולדתו. הוא יצא כאדם בודד, חסר כל, וחזר ברכוש גדול עם משפחה גדולה, אבל הגלות הרוחנית עדיין מלווה אותו. הוא חושש מהמפגש עם אחיו עשו, ומכין את עצמו לכל האפשרויות: דורון, מלחמה ותפילה. ובמפגש עצמו הוא מתרפס לפני עשו: "ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" (ל"ג י"א). אונס דינה והעימות בין יעקב לשמעון ולוי ממחיש את המתח בין האב יעקב בעל הניסיון החושש לבניו הצעירים הקנאים לכבוד משפחתם והעם שעתיד להיות המצפן המוסרי של העולם.

פרשה זו יכולה להוות עבורנו ציון דרך לדורנו, דור התקומה שעדיין מתמודד עם מציאות מורכבת. רמת ההתחשבות בדעת אומות העולם, כבוד לאומי, שמירה על קיומו הנבדל של ישראל מאומות העולם. הקביעה ש "מעשה אבות סימן לבנים" מכוונת אותנו להעמיק בסיפורי האבות על מנת שמעשיהם כאנשים פרטיים יכוונו את קיומנו הלאומי המחודש.

וישב

יוסף ואחיו

פרשת וישב פותחת בסיפור יוסף ואחיו. יוסף בנו האהוב של יעקב, בכור בניה של רחל, שמתה בלידת בנימין, מקבל יחס מיוחד מאביו, הוא בן זקונים ואביו עושה לו כתונת פסים, לבוש יקר ומכובד. המקרא מנמק את אהבת יעקב ליוסף בעובדה שהיה בן זקונים וניתן להוסיף שהוא הבן הבכור של אשתו האהובה רחל, על רחל ויוסף נאמר שהיו יפי תואר ויפי מראה. ניתן לשער שיעקב היה מתבונן ביוסף ונזכר באשתו האהובה שהלכה לעולמה.

יוסף חולם שני חלומות באחד הוא רואה את עצמו ואחיו מאלמים אלומות, אלומתו זקופה וכל האלומות משתחוות לה ובחלום השני הוא רואה את השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו. יוסף בחלומותיו רואה את עצמו כמנהיג המשפחה בארץ ובשמים. ההנהגה שהוא זוכה לה על פי החלום הראשון מגיעה אליו בכוח מאמציו, הוא עובד בשדה עם אחיו, והישגיו יותר משמעותיים. לפי החלום השני הבריאה משתחווה לו, יש הסכמה אלוקית לעובדה שהוא מנהיג המשפחה,יוסף מדמה את עצמו לבורא העולם שהשמש וצבא השמיים משתחווים לו. 

על פי החלום הראשון עדיין יש מקום להנהגה רוחנית שתעמוד לצידו או מעליו של יוסף ואילו לפי החלום השני הנהגתו מקיפה את הכול. החלום הראשון הרגיז את האחים בלבד ואילו החלום השני מביא גם את אביו לגעור בו. אביו אהבו ונראה שתכננן לתת לו את הבכורה כי הוא בכור אשתו האהובה וליטול את הבכורה מראובן שהיה בכור לאה, אבל ההנהגה בישראל שייכת לשבט יהודה: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו".

יוסף רוצה להיות הבן הממשיך הבלעדי של יעקב, שנטל את הברכות מאחיו עשו. יעקב נטל את ברכת אברהם, שהיא הברכה להעמיד עם שיישא את הבשורה של האמונה באל אחד והמוסר בעולם, וגם קיבל מאביו את הברכה שהייתה מיועדת לעשו, כלכלה ופוליטיקה: "ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש (כלכלה) יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים" (פוליטיקה). יצחק ככל הנראה תכנן לתת את ברכת אברהם ליעקב והברכה הארצית לעשו. יוסף רוצה להמשיך את דרך אביו. אבל הוא אינו מודע לכך שבין יעקב לעשו לא היה יכול להיות שיתוף פעולה, יעקב לא אהב את עשו, ועשו שנא את יעקב. יעקב מצפה שמצב זה לא יחזור במשפחתו, והוא יוכל לחלק את התפקידים בין בניו, וכך יעקב יעשה בעתיד, יוסף יקבל את הבכורה ויהודה יקבל את המלוכה. 

יעקב "שמר את הדבר", החלום השני היה נראה ליעקב כחלום נבואי בניגוד לחלום הראשון שלא ברור אם יעקב היה מודע לו. יעקב מצד אחד גוער ביוסף: "הבא נבוא אני ואמך להשתחוות לך ארצה?" ומצד שני חושב שייתכן והדברים יתגשמו.

החלום הראשון התגשם במלואו, האחים כשירדו למצרים השתחוו פעמים רבות למשנה למלך מצרים שהוא יוסף ללא ידיעה שהוא אכן יוסף. אם השמש היא יעקב, יעקב בסוף ימיו משתחווה ליוסף: "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (בראשית מ"ז לא) , רש"י מפרש: "תעלא בעידניה סגיד ליה" (השועל בזמנו השתחווה לו), יוסף כעת הוא משנה למלך, ויעקב משתחווה לו. הירח חסר והאב והאחים לא משתחווים ביחד ליוסף. החיסרון מעיד על כך שאמנם רוב החלום אמיתי אבל "אין חלום בלא דברים בטלים".

בעתיד יוסף וזרעו ייטלו חלק מרכזי בנהגת עם ישראל. יהושע משבט אפרים יוביל את עם ישראל בכיבוש הארץ. במדרש מתואר דו שיח בין יהושע לשמש, כשהשמש עומדת לשקוע ובימים ההם לא נלחמו בלילה, ויהושע לא סיים את המערכה. יהושע אומר לשמש, אבי יוסף אמר "והנה השמש והירח" ולכן אני מצווה עליך שלא תשקעי, ומיד "וידום השמש והירח עמד". נחלות אפרים ומנשה היו נחלות גדולות מאד במרכז הארץ, מאזור בית אל בדרום עד רמות מנשה בצפון. ממלכת ישראל שהוקמה על ידי ירבעם משבט אפריים הייתה ממלכה חזקה וגדולה למרות שהתנתקה מבית המקדש. בגאולה האחרונה משיח בן יוסף הוא  הכוח המוביל את הגאולה הארצית, יוסף הוא ציון (גימטריא שווה- 156)  שאחריו יגיע משיח בן דוד.

מקץ

עליית יוסף למלכות ומרד החשמונאים 

 פרשת מקץ נקראת כל שנה בחג החנוכה. בפרשה אנו קוראים על התגשמות חלומותיו של יוסף. בפרשת השבוע הקודמת, פרשת וישב, קראנו על חלומותיו של יוסף שכל האחים משתחווים לו ואפילו אביו אמו. 

בעקבות חלומות אלו האחים מקנאים בו, הקנאה מובילה לשנאה, האחים מתכננים להורגו ובסופו של דבר הוא נמכר לעבד במצרים. לא רק שחלומותיו אינם מתגשמים אלא הוא הולך מדחי אל דחי. במצרים הוא עובד אצל פוטיפר שר הטבחים, הוא מתמנה לאמרכל ביתו של פוטיפר. אשתו של פוטיפר מעלילה עליו עלילת שווא ומושלך אל בית הסוהר לשתים עשרה שנים, עשר שנים על הדיבה שהוציא על אחיו ועוד שנתיים על שביקש משר המשקים שיסייע לו להשתחרר, והיה בכך חוסר אמונה, שהרי יוסף החכם היה אמור לדעת ששר המשקים ישכחהו.

יוסף אינו יוצא מבית הסוהר כי קצבו את דינו אלא בגלל חלומותיו של פרעה. פרעה חולם שני חלומות בראשון הוא רואה פרות יפות מראה ובריאות בשר ואחריהן פרות רעות מראה ודקות בשר, הפרות הרעות בולעות את הפרות הבריאות בחלום השני הוא רואה. שבלים בריאות וטובות ואחריהם צומחות שבלים דקות, השבלים הדקות בולעות את השבלים הבריאות. חכמיו מנסים לפתור את החלומות אבל הפתרונות אינם מתיישבים על לבו. שר המשקים נזכר בנער העברי שישב איתו בבית הסוהר שהוא פותר חלומות. יוסף מובהל אל פרעה ופותר את החלומות, יהיו שבע שנות שובע ואחריהם שבע שנות רעב, שישכיחו את שנות השובע. יוסף אינו מסתפק בפיתרון החלומות אלא מציע לפרעה תכנית כלכלית נרחבת של אגירת תבואה בשנות השובע לצורך שנות הרעב. בשבוע הבא נקרא בהרחבה על מימושה של התכנית בהצלחה על ידי יוסף. עלייתו של יוסף למלכות הגיעה ביד ההשגחה וגם בהשתדלותו, הוא היה יכול להסתפק בפתרון החלומות ולא להגיש לפרעה תכנית מפורטת כיצד להתמודד עם הרעב הקשה שעתיד להגיע. הצעת התכנית גרמה לפרעה להבין שמדובר באיש חכם, שראוי להוביל תכנית זו. יוסף מתמנה לשר האוצר באימפריה המצרית וזוכה גם לתפקיד משנה למלך. כשאחיו יגיעו למצרים לרכוש מזון הם לא יכירו אותו וישתחוו לו ובכך יתגשם החלום הראשון, וכשאביו יגיע למצרים הוא ישתחווה לו בתור משנה למלך ובכך יתגשם החלום השני.

יוסף שמר על זהותו בכל הטלטלות שעברו עליו מאז שנמכר לעבד, אשת פוטיפר קוראת לו "עבד עברי", בבית הסוהר הוא מספר לשר המשקים: "גנב גונבתי מארץ העברים", כששר המשקים מספר לפרעה על יוסף הוא מכנה אותו "נער עברי". ארץ העברים והעברים היו ידועים בתקופה ההיא. נושא זה של מקור השם עברי נידון רבות במחקר. נראה שהמקור הוא עבר בן שלח נינו של שם בן נח. נראה שהיה אדם מיוחד על פי מסורת חז"ל היה נביא, ולכן צאצאיו נקראים עברים. אברהם מכונה בשם עברי וכן שאר צאצאיו. שמירת הזהות העברית תוך כדי פעילות במערכות המלוכה המצרית היא משימה קשה, אבל יוסף לא מסתיר את זהותו. בסוף ימיו הוא מבקש מאחיו שימסרו לדורות הבאים, שכשהמשפחה שתהפוך לעם ותצא ממצרים ייקחו את עצמותיו עימהם לארץ ישראל.

מרד החשמונאים נגד היוונים הסורים היה כדי לשמר את הזהות היהודית: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".מרד נגד ממלכה חזקה עם צבא גדול וחזק דבר שנראה חסר סיכוי, מתתיהו ובניו חשו שהקיום היהודי עומד בסכנה עצומה של התיוונות שמשמעותה איבוד הזהות. פך השמן מסמל את הקיום היהודי שיישאר לנצח למרות קטנותו וחולשתו בין העמים.

יוסף מעביר מסר לדורות הבאים,ניתן לקיים יהדות בתנאים שנראים בלתי אפשריים. ברור שהדרך הטובה ביותר לשימור הזהות היא במדינה יהודית עצמאית המקנה ביטחון כמסגרת ומהות כתוכן. יוסף יודע שיגיע יום והמשפחה המורחבת תצא ממצרים ותחזור למולדתה והחשמונאים הבינו שהערובה לשימור ופיתוח הזהות היא הקמת מדינה עצמאית. ההיסטוריה מחייבת מחשבה על מצבנו כיום במדינת ישראל.

ויגש

"לב בנים על אבותם"

יהודה ניגש לשליט המצרי, שמתעלל בו ובאחיו ומנסה להשאיר אצלו את האח הקטן לעבד, לפגישה גורלית מתוך מטרה לשחרר את האח הקטן ולהשיבו לאביו. יהודה ערב את הנער מעם אביו, הוא התחייב להשיבו. נאומו של יהודה הוא מלאכת מחשבת רטורית. הוא פותח בתחנונים: "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה". ומיד הוא עובר להצגת טענות תקיפות על השליט המצרי ש"תפר להם תיק"- מעליל עליהם עלילת שווא מהפעם הראשונה שפגשם: " אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח.  וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבו.  וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו". ואחר כך הוא מוסיף ומראה את קשיות לבו של השליט, האחים ענו לבקשתו ואמרו: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת", והשליט באכזריותו עמד בתוקף על דעתו: "וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי". הוא ממשיך ומתאר את השתלשלות האירועים חזרתם של האחים אל אביהם, סירובו של האב לשלוח את בנימין למצרים והסכמתו לבסוף אחרי שיהודה ערב להחזירו בריא ושלם. יהודה מסיים את דבריו בדברים נחרצים: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה"  והוא מסיים את דבריו: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי".

יהודה מזכיר בנאומו ארבע עשרה פעמים את האבא, יהודה נותן י"ד לאביו. זה יהודה שייעץ לאחים למכור את יוסף ולא חשש לשלומו של האב כשישמע שבנו האהוב ככל הנראה נטרף, אחרי שיראה את כתונת הפסים טבולה בדם. 

יהודה מזכיר בנאומו שלש עשרה פעמים את העובדה שהאב והאחים עבדים של השליט.הנכונות להיות עבדים כתהליך של תשובה על מכירת אחיהם לעבד. המספר שלש עשרה מזכיר שלש עשרה מידות רחמים שהם המפתח לבקשת סליחה ומחילה, תהליך של תשובה, המתאים ליהודה שגם במעשה תמר אמר "צדקה ממני" וקיבל אחריות מלאה על מעשיו.

מכירת יוסף ביטאה נתק רגשי של הבנים מאביהם עקב אהבתו המיוחדת ליוסף בן הזקונים שהיה יתום מאמו רחל. נתק רגשי מאב ולא מאם הוא תופעה שכיחה בעבר וגם בהווה. נאומו של יהודה מלמד אותנו עד כמה נתק מאב פוגע באב וגם בבניו. 

היוחסין בישראל נקבעים על פי האב, כהן לוי וישראל נקבעים על פי האב. האב בשותפות עם האם המסייעת לו אחראי על חינוכם של ילדיו והעברת המסורת לדורות הבאים: "ולמדתם אותם את בניכם". שתופעה של ניתוק קשר עם אב הופכת להיות שכיחה, 

בני יעקב יהיו בני ישראל על שם אביהם והם יהוו את התשתית להקמתו של עם ישראל. קשר משמעותי עם אב הוא הערובה להמשך קיומו של העם בדורות הבאים, רק אחרי תיקון החטא כלפי האב, יוסף יכול להתוודע לאחיו ובכך המשפחה מתאחדת.

ויחי

חיבור האבות לארץ ישראל- פרשת ויחי 

פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית. רש"י בתחילת הספר שואל מדוע התורה פתחה בסיפור בריאת העולם,ועונה שסיפור הבריאה נועד ללמד שאם אומות העולם יערערו על זכות עם ישראל בארצו, נענה להם שהעולם נברא, והבורא לקחה מהעמים שישבו בה ונתנה לנו.

רוב ספר בראשית עוסק בסיפורי האבות, אברהם, יצחק ויעקב. ההתגלות הראשונה לאברהם הייתה בציווי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אברהם מתהלך בארץ לאורכה ולרחבה, הוא קונה את מערת המכפלה לקבורת שרה והוא עצמו ומשפחתו יקברו בה בעתיד.

יצחק נולד בארץ וכל ימי חייו לא יצא מן הארץ ונקבר במערת המכפלה.

יעקב נולד בארץ,  במהלך חייו נאלץ לחיות בבית דודו לבן ושם הקים את משפחתו הענפה, חזר לארץ, ושבעה עשרה השנים האחרונות של חייו חי עם משפחתו ליד בנו האהוב יוסף. לפני מותו מבקש מיוסף: "אם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם", יוסף נענה לבקשת אביו: "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ".מסע הלוויה של יעקב יוצא ממצרים ברשות פרעה, המסע אינו בדרך הקצרה ממצרים לארץ כנען דרך צפון סיני אלא דרך עבר הירדן המזרחי ומשם חוצה את הירדן לכוון חברון למערת המכפלה. יעקב מקים את משפחתו בגלות ומשם חוזר לארץ כהכנה לכך שעם ישראל יתגבש בגלות מצרים ויציאת מצרים תהיה לידתו של העם, גם מסע קבורתו של יעקב מסמן את המסע העתידי של עם ישראל לכוון הארץ, בני ישראל שיצאו ממצרים לא הלכו בדרך הקצרה לארץ: "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" אלא סבבם במדבר, והמסע שארץ ארבעים שנה היה במרחבי מדבר סיני, הכניסה לארץ דרך עבר הירדן המזרחי. יעקב הוא ישראל, חייו הפרטיים הם בבואה של החיים הישראליים העתידים.

ספר בראשית מסתיים בבקשתו של יוסף בן יעקב מאחיו שכשבני ישראל יצאו ממצרים ייקחו איתם את עצמותיו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".הבקש ה מולאה על ידי משה ביציאת מצרים, שלקח את עצמות יוסף ויהושע יקברם בשכם בכניסה העם לארץ. יוסף בכל שנות גלותו במצרים לא הסתיר את זהותו העברית, הוא נקרא בפי שר המשקים "נער עברי" והוא מספר: "גנוב גונבתי מארץ העברים". עמדתו הבכירה במצרים לא השכיחה ממנו את שורשיו. יהושע בן נון משבט אפרים בן יוסף ינחיל לעם ישראל את הארץ.

בפרשתנו יעקב מברך את בניו לפני מותו. בברכות ניתן לזהות את האזורים בארץ שבהם עתידים השבטים להתנחל. שתי דוגמאות:

בברכה ליהודה: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ"- ארץ יהודה תהיה משופעת בכרמי גפנים, היבול כל כך מרובה שעל עיר אחד או אתון אחת יעמיסו כמות גדולה של ענבים. היין יהיה בשפע ויותז על בגדי דורך הענבים וייראה כאילו כיבס את בגדיו ביין.

באזור צפת ואצבע הגליל ישב שבט נפתלי.יעקב מברך: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר". שלוחה הכוונה לאדמת שלחין, שטח המושקה בידי אדם חוץ ממי הגשמים. חז"ל דרשו: "אילה שלוחה- זו בקעת גנוסר, שהיא ממהרת פירותיה כאיל" (בראשית רבה). "הנותן אמרי שפר" מתרגם אונקלוס: "יהו מודן ומברכין עליהון" – כל מי שנהנה מהפירות שגדלים בארץ נפתלי מודה ומשבח למי ששלח ברכה זו לעולם.

כדאי לעיין בברכות נוספות של יעקב לבניו ולזהות את חבלי נחלתנו.