במדבר וחג השבועות
השבת אנו פותחים בקריאתו של ספר במדבר, בקריאתה של פרשת במדבר הקרויה על שמו של הספר כולו. פרשת במדבר תמיד נקראת לפני חג השבועות, ולעיתים כמו השנה בצמידות לחג השבועות.
התורה נתנה במדבר ולא במקום יישוב. המדבר מקום מסוכן, מקום בו יש פגעים כמו סופות חול ומזיקים אחרים ולכן הולכי המדברות כשחוזרים בשלום צריכים לברך ברכת הגומל, מאידך המדבר הוא מקום בו האדם יכול להתייחד עם הבורא. מקום שקט ורגוע, מקום בו ניתן לשמוע את קול ה'. ה' מתגלה אל משה בסנה במדבר ומבטיח לו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג'). אליהו הנביא נפגש עם ה' במדבר בבריחתו מפני אחאב ואיזבל.
המפגש המרשים הראשון במדבר בין ה' לאדם היה המפגש בין מלאך ה' להגר הבורחת מפני שרה גבריתה: "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר" (בראשית טז). הגר מקבלת שתי הבטחות ממלאך ה': הבטחה על ריבוי זרע שיצא ממנה, שהיא הבטחה לעתיד הרחוק והבטחה על כך שתלד בן ששמו ישמעאל: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ". במקום השומם חסר החיים ניתנת הבטחה לחיים רבים, שיתחילו משמיעת ה' את מצוקתה של הגר. המצוקה המדברית מולידה חיים חדשים. שני המוטיבים של המדבר מתאגדים בסיפורה של הגר. מוטיבים אלו חוזרים בסיפור על גירושה של הגר ובנה אל המדבר, גסיסתו של הילד מצמא והצלתו בידי ה' המגלה לה את באר המים: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹקים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹקים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. וַיִּפְקַח אֱלֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר" (בראשית בא). ההצלה מבוטאת בפסוקים על פי הדין, ולכן מופיע השם "אלוקים" המבטא מידה זו, ואילו ההבטחה העתידית על הזרע הרב שיצא ממנה מבוטא בשם הוי"ה המשגיח ופועל בהיסטוריה.
יציאתו של עם ישראל מצרים אל המדבר הייתה כרוכה בסכנות גדולות, פרעה מזהיר אותם: "ראו כי רעה נגד פניכם" (שמות י'), במדבר יש כנופיות של שודדים, אין מים אין מזון. נדודיהם של ישראל במדבר מלווים בדאגתו של ה' הדואג להם למים ומזון והגנה, כלכלה וביטחון כפי שהציל את הגר ובנה. ובנוסף לכך דווקא במדבר ישראל מקבלים את התורה שהיא המזון הרוחני העליון לשעה ולדורות, לא רק קיום פיזי אלא כריתת ברית בין ה' לישראל, הדומה לברית נישואין.
הדאגה של ה' לישראל מתוארת כדאגה של אב ואם לילדיהם, וכך מתואר קשר זה בשירת האזינו על ידי משה שחווה את מוראות המדבר לפני היותו מנהיג ותוך כדי היותו הרועה הנאמן: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים ל"ב).
ואילו ירמיהו הנביא מתאר קשר זה בין ה' לישראל כנישואין: "ַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'.": (ירמיהו ב'). קידושין ונישואין, ברית נצחית בין ה' לישראל, הפוגעת בכל מי שינסה לפגוע בישראל.
יציאת מצרים הייתה קשר של הורים לילדיהם, לקיחת אחריות על ישראל, דאגה לכל צרכיהם. מתן תורה במדבר יצר את הקשר האינטימי המיוחד והנצחי בין ה' לישראל. המקום היחיד בו שתי מערכות קשרים אלו היו יכולות להיווצר הוא המדבר.
נשא
הקצוות ודרך האמצע
פרשת נשא ממשיכה את קודמתה פרשת במדבר העוסקת בסידור מחנה ישראל במדבר, ומייעדת תפקידים שונים למשפחות בני לוי.
בהמשך הפרשה עוסקת בהתייחסות לשתי דמויות חריגות: הנזיר והסוטה.
הנזיר מקבל על עצמו לפרוש מן היין ומכל מוצריו, דבר שאינו חובה ומגביל את חייו. חז"ל התלבטו כיצד להתייחס אל הנזיר מתוך הפסוקים, מצד אחד קוראים לו "קדוש" ומאידך הוא צריך להביא קרבן "חטאת" על שציער את עצמו מן היין.הרמב"ם בהלכות דעות כותב על מי שמתנזר מבשר ויין ומנישואין ומעוד הנאות העולם הזה: "זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה", ומאידך בהלכות נזירות הוא פוסק: "הנודר לה' דרך קדושה- הרי זה נאה ומשובח… ושקלו הכתוב בנביא". כנראה שהרמב"ם מבדיל בין יחיד לרבים, הנזירות טובה לאנשים בודדים ומיוחדים המתנזרים מחיי העולם הזה או מי שנמצא בתהליך של תשובה, שתרופתו היא נטייה לקיצוניות. לרבים זו דרך רעה, לרוב האנשים דרך זו אינה מתאימה ובוודאי שלא ניתן לבנות חברה של נזירים, העולם לא יוכל להתקיים בדרך זו.
הסוטה היא אישה החשודה בבגידה בבעלה. תופעת הבגידה מצדה של אישה בימים הקדומים וכיום בוודאי גם מצידו של האיש, היא תופעה ההורסת את מבנה המשפחה. המשפחה היא הבסיס לקיומו האישי של האדם וגם לקיום הלאומי בישראל. התא המשפחתי בנוי על אימון הדדי, אם אימון זה נסדק, התא כולו בסכנת שבר. התורה מתייחסת בחומרה לסדק זה, מנסה לתקנו לפני שיישבר.
חז"ל קשרו את הסוטה לנזיר ואמרו שמי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. הפגישה עם התופעה הקשה של בגידה באימון, תרופתה היא ריחוק מכל דבר העלול להביא למציאות זו והיין (אלכוהול) הוא אחד הגורמים למעשים אלו.
אחרי העיסוק בנזיר ובסוטה, המקרא עובר לברכת כוהנים, ברכה קצרה ומשמעותית שגם מי שאינם כוהנים משתמשים בברכה זו:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
ברכה מדורגת שלוש, חמש ושבע מילים.
הפסוק הראשון עוסק בברכה גשמית, שפע כלכלי שצריך שמירה שלא יאבד. הפסוק השני מדבר על הארת פנים, ה' יאיר פניו אלינו ואנו נמצא חן בעיניו ונאיר פנים איש לרעהו: "ויחונך" נמצא חן איש בעיני חבריו. הפסוק השלישי מבטא תפילה ליחס מיוחד של ה' אלינו, יחס אישי, שיביא בכנפיו שלום, שלום אישי של אדם עם עצמו ועם העולם הסובב אותנו.
הכוהנים הם הדוגמא לאיזון הקיים בין שתי הקצוות, דרך האמצע הרחוקה מהנזיר ומהסוטה. הכוהן מחובר לחיים ואינו מתנזר, הוא יושב בתוך עמו ופועל בשליחותו. כדי לעבוד בבית המקדש צריך להיות שלם בגופו, ולבוש בבגדים מהודרים: "לכבוד ולתפארת". החיבור המשמעותי לחיים מבוטא גם בעובדה שאסור לו להיטמא למתים. התורה מגבילה את הכוהן בתחום הנישואין, יש נשים שאסור לכהן לשאת אבל הוא חייב לשאת אישה, וכהן גדול שאינו נשוי אינו יכול לעבוד ביום הכיפורים בבית המקדש. חיי הנישואין שלו הם חלק מהקדושה אותה הוא מבטא בחייו. קדושה המחוברת לחיים זה ייחודו של הכהן.
האידיאל המיועד לעם ישראל כולו הוא להיות: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", הכוהנים הם דמויות לחיקוי עבור האומה בכללה.
הכוהנים מברכים את עם ישראל מידי יום ביומו בברכה המופיעה בתורה ונהגו שאב מברך את ילדיו בברכה זו, האב משמש בעת הזו ככהן לצורך הברכה, ויש המברכים איש את רעהו בברכה זו. הכוהנים מברכים את העם "באהבה", כך מופיע בברכה הקודמת לברכת כוהנים. הכוהן אוהב אץ עמו ואת האהבה הזו הוא יוצק לתוך הברכה, ומשפיע אהבה על כל אחד ואחד ועל הכלל כולו.
בהעלותך
תחילת מסע בני ישראל
"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:" (י' יא-יב). בני ישראל היו למרגלות הר סיני מראש חודש סיוון בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, מספר ימים לפני מעמד הר סיני, ונסעו משם בכ' באייר שנה לאחר מכן. שנה פחות עשרה ימים המחנה היה במקום אחד. המסע מתחיל לכיוון ארץ ישראל, מסע שאמור להיות מספר ימים מועט הופך להיות מסע של ארבעים שנה.
קורות ישראל בשנה השנייה מתוארים בספרנו ספר במדבר עד פרשת קורח, ומפרשת חוקת מתארת התורה את המסע בשנת הארבעים על פתחה של ארץ ישראל. קורות ישראל רצופים התמודדויות מורכבות,דאגה לכלכלה ולביטחון במדבר, הכנות לכיבוש הארץ, ומחלוקות פנימיות על ההנהגה.
בפרשתנו מסופר על חטא המתאוננים, העם מתלונן על טיבו של המן היורד מן השמיים, ונזכר בערגה במזון המגוון והמשובח שניתן להם במצרים. משה אינו יודע כיצד להתמודד עם המשבר, ומבקש להתפטר מתפקידו, הקב"ה אינו מאפשר לו, ומצווה עליו למנות שבעים איש, נציגי כל השבטים שיסייעו לו בתפקידו בהנהגת העם.
מתוך משבר המתאוננים מתרקם משבר משפחתי- הנהגתי בין מנהיגי העם: משה, אהרן ומרים: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'" (י"ב א-ב). מרים יוזמת ואהרן כנראה מקשיב לדבריה מדברים על האשה הכושית שמשה לקח. חז"ל זיהו שמדובר בציפורה אשת משה. על פי חז"ל מרים שמעה את ציפורה מספרת שמשה פרש ממנה מאז שירד מהר סיני. מדרגתו הרוחנית לא אפשרה לו לחיות חיי אישות ככל האדם. "כושית" במובן של יופי או שמדיין מקום לידתה של ציפורה נקרא כוש. פירוש זה קשה מאד, לא מובן המשך הפסוק: "כי אשה כושית לקח", רש"י מפרש לקח וגירש, אבל עיקר חסר מן הספר. נראה שמדובר בפרשה עלומה של אישה שנייה שלקח משה בנוסף לציפורה, כך מפרש נכדו של רש"י הרשב"ם: " משה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו". יש סוברים שמשה לקח אישה במצרים בעת שציפורה הייתה בבית אביה יתרו.
דברים אלו של מרים שהיו נכונים נאמרו כעובדות שליליות על התנהלותו של משה. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" הוא אינו מגיב. ה' קורא למרים, אהרן ומשה ומבדיל בין משה לאהרן ומרים, ומבהיר להם שמשה אינו נביא כמותם. מדרגתו שונה לחלוטין מכל הנביאים. הקשר בינו לבין ה' הוא קשר ישיר: "פה אל פה אדבר בו". ה' לא מתגלה למשה דרך תמונה אלא בצורה ישירה. מרים נענשת בעונש צרעת ויוצאת מחוץ למחנה שבעה ימים, עם ישראל ממתין לה לכבודה. מעלתו של משה מתבררת מתוך המשבר של חטאה של מרים.
שלושת המנהיגים הגדולים של עם ישראל במדבר, אהרן, מרים ומשה קשורים לחטאים שונים. התורה אינה מכסה על חטאי מנהיגי האומה הגדולים. אהרן קשור לחטא העגל, מרים חטאה בלשון הרע ומשה קשור לחטא המרגלים, אחריות מיניסטרילית. אהרן המנהיג הרוחני, הכהן הגדול הראשון של האומה היה שותף בעל כורחו לחטא העגל, חטא דתי של עבודה זרה. בזכות אהרן אומרים חז"ל היו ענני הכבוד שהגנו על העם במדבר. עננים מסמלים מדרגה רוחנית גבוהה ובתחום זה חטא אהרן. משה היה מנהיג העם ביציאת מצרים, והוא אמור להכניסם לארץ, ובנקודה זו קרה משבר חטא המרגלים שגרם לכל יוצאי מצרים למות במדבר. בזכות משה היה המן, המזון שאכלו ישראל במדבר. המזון קשור לארץ. חטאה של מרים אינו קשור לשמים כחטאו של אהרן ולא לארץ כחטא המרגלים אליו קשור משה אלא למסע, המסע הוא זרימה, בזכות מרים היה לישראל מים במדבר, הזרימה האנושית לעיתים קרובות עלולה להיכשל בחטאים הקשורים לדיבור. חטא לשון הרע הוא אחד החטאים החמורים ביותר, חטא של המספר והשומע המקבל את הדברים. ה' אינו ממהר לסלוח על חטא זה, מרים הנביאה שהייתה אשת מעלה, אחותו הגדולה של משה, שבוודאי הרגישה כאמו, הצילה אותו בהיותו תינוק, ודיברה כנראה מתוך כאב ובכל זאת נענשה. אנו במסע החיים שלנו צריכים להיזהר מאד מחטאי הדיבור, וכבר חז"ל אמרו שחטא לשון הרע שקול כנגד שלש עבירות חמורות בתורה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מסע החיים צריך להיות באוויר נקי מזיהום רוחני הנגרם מדיבור שאינו ראוי.
שלח
פרשת שלח- חטא המרגלים
יש פרשות בתורה שניתן לתת להן כותרת שתציב אותן במרכז ההוויה הישראלית לדורות, אחת מהן היא פרשת שלח. הכותרת של פרשה זו: "הסיפור ההיסטורי הישראלי". חטא המרגלים שיבש את התכנית האלוקית של יציאת מצרים. בני ישראל יצאו ממצרים מעבדות לחירות, כשהם שמים את פעמיהם לכוון הארץ המובטחת, שם הם אמורים להקים ממלכה ככל עם ועם, ובהמשך לממש את הייעוד הנשגב שניתן להם ערב מתן תורה: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
התכנית השתבשה בעקבות חטא המרגלים, שגרמו לכך שדור יוצאי מצרים לא ייכנס לארץ, כולם ימותו במדבר, ורק דור הבנים יזכה להיכנס לארץ ישראל, הדור שנולד בתוך החופש המדברי. הגשמת הייעוד שלשמו יצאו ממצרים יתעכב ארבעים שנה. המנהיג הדגול משה רבנו לא ייכנס לארץ. משה בפרשת דברים במסגרת נאומי הפרידה שלו מעם ישראל, אחרי שיתאר את חטא המרגלים יאמר: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל". משה קושר עצמו לחטא המרגלים. שתי סיבות יתכנו לקשר זה, האחת משה לוקח על עצמו אחריות מינסטרילית, הוא שלח את המרגלים שהמיטו אסון על העם, ולכן יש לו חלק בחטא המרגלים, והשנייה לא ייתכן שהעם שיצא ממצרים ימות במדבר ומנהיגו ייכנס בגפו לארץ.
עובדות אלו גרמו לכך שמחטא המרגלים ואילך החלה להתפתח תובנה אידיאולוגית- תיאולוגית שישראל הם קבוצה דתית ולאו דווקא לאומית. דת יכולה להתקיים בכל מקום בעולם ואינה חייבת טריטוריה על מנת להגשים את ייעודיה. המרגלים מציגים בפני העם את האפשרות להתקיים ללא ארץ וללא ממלכה. אידיאולוגיה זו הייתה לרועץ לאור כל ההיסטוריה הישראלית- יהודית. היא בולטת בימי שיבת ציון, כשמרבית היהודים גולי בבל אינם חפצים לעלות לארץ, ולאורך כל ימי בית שני, התפוצה הבבלית מהווה את רוב מנין העם, והדבר ממשיך בכל שנות הגלות אחרי חורבן בית שני, כשהקשר לארץ ישראל הוא תיאורטי בלבד ולא נעשים ניסיונות לאומיים לחזור ולעלות לארץ, ורק יחידים המשתוקקים לארץ עולים אליה.
דורנו מהווה תיקון לחטא המרגלים כשהתנועה הציונית הנחילה לעם את הכרחיותה ומרכזיותה של ארץ ישראל, אבל עדיין יש יהודים דתיים החיים מחוץ לארץ ישראל, ובטוחים שהם נוהגים כשורה כשהארץ פתוחה והעם היושב בציון רוצה לקבל כל יהודי.
המרגלים פגעו לא רק בהבנת המהות הישראלית הלאומית אלא גם בביטחון בצדקת הדרך, באומץ הלאומי המתגבר על פחדים, בערכים העומדים מעל כל מיני חששות. כלב בן יפונה קורא בקול- רם לעדה המתכנסת לשמוע את דברי המרגלים: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָה",ואילו המרגלים עונים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", חז"ל מצאו במילה "ממנו" תוספת שבתוכה יש רמז, שכביכול ה' גם הוא אינו יכול לסייע לנו לכבוש את הארץ, המרגלים היו יראי שמיים, אבל אמירה של אי יכולת לאומית לממש חזון מהווה ביטוי של חוסר אמונה, גם אם האומר אינו מתכוון לכך. יש צדיקים שאינם מאמינים. הצדיק עושה מעשים טובים מקיים מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ומנגד כשהוא עומד מול קשיים מעשיים בהגשמת אידיאליים הוא מעדיף להיות פסיבי,וגם כשהוא יראה דברים גדולים המתרחשים בהיסטוריה לעיתים בצורה מסובכת ומורכבת הוא יעדיף שלא לייחס אותם להשגחת ה'. המרגלים היו סוג כזה של צדיקים. אמונה אינה מסתכמת בידיעה שיש אלוקים והוא משגיח ומנהיג את העולם, אמונה אמורה לראות ולנסות להבין את דרך ההשגחה וההנהגה, ולפעול במרץ איתה ללא מורא. סדר זרעים הסדר הראשון מששה סדרי משנה נקרא בתלמוד הירושלמי "אמונה" על פי פסוק בספר ישעיהו הרומז לששת הסדרים: "ויהיה אמונת עיתך…", מאמין בחי העולמים וזורע, האמונה מביאה לפעילות אקטיבית שהיא פועל יוצא ממנה.גם בתחום זה אנו מתקנים את חטא המרגלים, דורנו מלא עזות ואומץ המתגלה על צעד ושעל, ללא תכונות אלו לא היינו להישגים המופלאים להם זכינו, הפרחת השממה, העלאת מיליוני יהודים לארץ כשגולת הכותרת הקמת המדינה.
קריאת פרשת המרגלים מחזקת את שני הנושאים הללו, חיזוק ההבנה שאנו עם הקשור לארצו ואינו יכול להתקיים בלעדיה והאומץ הנדרש להמשיך ולהתקיים בארצנו ולהתגבר על כל המכשולים.
קורח
וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ
מחלוקת קורח ועדתו על משה ואהרן אירעה אחרי חטא המרגלים לדעת הסובר ש"יש מוקדם ומאוחר בתורה", האירועים מסודרים בסדר כרונולוגי [לדעת האבן עזרא המחלוקת אירעה בחנוכת המשכן כשהלוויים הוקדשו לעבודה]. קורח ועדתו ניצלו את אווירת הנכאים ששרתה במחנה ישראל אחרי שנודע להם שלא ייכנסו לארץ ישראל, כולם ימותו במדבר. זו ההזדמנות הטובה למרוד בהנהגה.
המניעים של החולקים היו שונים. קורח התמרמר על העובדה שהוא לוי ולא כהן כאהרן בן דודו אח משה מנהיג האומה,ואליו הצטרפו לוויים נוספים. דתן ואבירם ייצגו את שבט ראובן בכור בניו של יעקב שנושל מהבכורה עקב חללו יצועי אביו.מחלוקתם של דתן ואבירם הייתה על הנהגתו של משה. קבוצה נוספת של מאתיים חמישים איש שהיו כנראה בכורים שגם הם הוחלפו בלויים בגלל חטא העגל, רצו לעבוד במשכן, להקריב קרבנות ולהקטיר קטורת.
המחלוקת הייתה על ההנהגה ועל הכהונה. הנהגה שלא הצליחה לממש את המטרה של יציאת מצרים ולהביא את העם לארץ המובטחת, מחלוקת הנובעת מתסכול המטשטש את העובדות. העם אשם בכך שלא נכנס לארץ, העם קיבל את דעתם של המרגלים ובחר שלא להתמודד עם כיבוש ארץ כנען ולא משה, למרות שמשה לקח על עצמו אחריות מיניסטרילית וקשר את עצמו לחטא המרגלים בנאום הפרידה הראשון שלו בספר דברים. המחלוקת של קורח ועדתו על הכהונה ממניעים של רדיפת כבוד. לעומתם מניעיהם של מאתיים וחמישים האנשים היו טהורים, הם חזרו על חטא נדב ואביהוא בני אהרן שרצו להתקרב אל הקודש ללא צווי ה', התפרצות אל הקודש גם היא מסוכנת ומזיקה.
בעולם קיימת שאיפה לשיויון והתאמה בין איש לרעהו, אבל הבריאה מגוונת, וזה יופייה. ריבוי הצבעים והגוונים מלמד על כישרונו של הצייר. ה' הוא הצייר הגדול ביותר והציור שלו הוא העולם בכללותו והמין האנושי בפרט.
המחלוקות נגרמות בגלל חוסר היכולת להכיל את השונה, לקבלו ולכבדו. לכל אדם יש את מעלותיו וחסרונותיו, ולכל אדם יש תפקיד בעולם. כל אדם נברא בצלם אלוקים, שהוא היכולת לעצב את חייו בצורה חופשית. פטרונות והתנשאות של אחד על השני גורמת לדחייה מהצד הנשלט שנפגע, והדבר מביא למחלוקת. קורח ועדתו מאשימים את משה ואהרן שהם מתנשאים על קהל ה', אנו יודעים שמשה עניו מכל אדם וכל פעילותו הייתה מתוך שליחות שנכפתה עליו על ידי ה'. הרוצים להתנשא מאשימים את מי שרחוק מהתנשאות במידה שהם נגועים בה "כל הפוסל במומו הוא פוסל".
חז"ל משווים יהודי הגר בחו"ל לעובד עבודה זרה. אמונת ה' היא אמונת הייחוד והיא אמורה לאחד בין בני אדם שנבראו ב"צלם אלוקים", עבודה זרה פלורליסטית, היא מאפשרת מגוון של אמונות ודעות ודרכי עבודה. החיים במדבר או בגלות גורמים לפירוד, העם אינו חי יחד ברמה המעשית וממילא נוצר פירוד אידיאולוגי וגם דתי.
חז"ל משווים גם את המחלוקת לעבודה זרה. האיסור המופיע בספר דברים "לא תגדודו" שמשמעותו לא תעשו שריטה על מת, נדרש "לא תעשו אגודות אגודות" שלא יהיו שני בתי דין בעיר אחת. הרמב"ם הביא דרשה זו בהלכות עבודה זרה. מחלוקת בעם ישראל משמעותה התפרקות אמונית מוחלטת.
אין פלא שההישארות במדבר שדומה לעבודה זרה הביאה למחלוקת קשה בתוך מחנה ישראל. עם ישראל מלקק את פצעיו במשך שלושים ושבע שנים אחרי חטא המרגלים וחטא קורח. ייתכן והיו עוד מחלוקות בתוך מחנה ישראל, ייאוש בוודאי היה.בפרשת השבוע הבאה, פרשת חוקת, נקפץ לשנת הארבעים, כשרובו של דור יוצאי מצרים אינו בין החיים.
משימת האחדות קשה מאד מאד, קל לדבר על הערך וקשה מאד ליישמו בפועל. זו המשימה העומדת בפנינו כאן בארץ ישראל, זה המקום בו ניתן להגיע לייעד נשגב זה. מציאת מכנה משותף רחב והתנהלות מכילה ומכבדת אדם לאדם וקבוצה לרעותה.
חוקת
פרה אדומה
פרשתנו פותחת בנושא של הטהרה מטומאת מת המתבצעת על ידי הפרה האדומה. פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול ולא נעשתה בה עבודה, אפילו שתי שערות שאינן אדומות פוסלות את הפרה, חייבת להיות בת שנתיים לפחות, פרה שלמה בעלת מראה מרשים. פרה זו נשחטת ונשרפת ואפרה ניתן לתוך מים חיים, המשמשים להזאה על טמא מת.
פרשה זו השייכת להלכות טומאה וטהרה שובצה בתוך ספר במדבר העוסק בקורות ישראל במדבר ולא בספר ויקרא שבו יש פרשות שלמות העוסקות בדיני טומאה וטהרה, והדבר צריך ביאור.
אם נשים לב מקומה של פרשת פרה אדומה בדיוק בתפר בין סיפורי קורות ישראל בשנה השנייה ליציאת מצרים ובין הדילוג של התורה לסיפור קורות ישראל בשנת הארבעים ליציאת מצרים. סיפור קורח ועדתו הוא הסיפר האחרון העוסק בדור יוצאי מצרים, ובפרשת חוקת נקרא על מיתתה של מרים, חטא מי מריבה, מותו של אהרן, אירועים שהתרחשו בשנת הארבעים.
פרה אדומה חותמת את הסיום העגום של דור יוצאי מצרים שנידון לכליה במדבר, כל המשפחות טמאות בטומאת המתים שעל פי מסורת חז"ל מתו כל שנה בתשעה באב. כל הטמאים היו צריכים להיטהר לקראת הכניסה לארץ. הטהרה תכונה המאפיינת את ארץ ישראל. טומאה וטהרה קשורים לחומר, גוף האדם נמצא לעיתים במצב של טומאה, כלים ומאכלים יכולים להיטמא. הטומאה בדרך כלל מצב זמני, אחרי שנעשית פעולת טהרה היא נפסקת. טומאה וטהרה נוהגים רק בישראל ולא בעמים, ולכן המקום המיוחד שבו נוהגות הלכות אלו הוא ארץ ישראל. חלק מההכנות לכניסה לארץ היא ההיטהרות מטומאת מת, זו הסיבה שלפני שהתורה מתחילה לתאר את שנת הארבעים ליציאת מצרים, מופיעה פרשת פרה אדומה.
פרה אדומה מכפרת ומטהרת. המדרש קושר את הפרה האדומה לחטא העגל: "זאת חוקת התורה ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? אמר רבי איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל".
תפקידה המרכזי של הפרה לטהר מטומאת המת, לא ניתן להגיע אל הטהרה ללא כפרה. כל זמן שהפרט והכלל לא תיקנו את חטאיהם לא ניתן להיטהר, זה ייחשב כ"טובל ושרץ בידו".
שחיטת הפרה האדומה ושריפתה הם שלב הכפרה. מדובר על כפרה על כלל העולם. הפרה מסמלת את השלמות החומרית, היא שלמה ויפה ובכל זאת שוחטים ושורפים אותה, להמחיש את שלטון עולם הרוח העל החומר ואפילו החומר היותר מושלם.
נתינת האפר שהוא תוצאת הכפרה לתוך מים חיים והזאתם, זה שלב הטהרה. המים החיים מראים את זרימת החיים, אהבת החיים. המפגש עם המת הוריד את האדם ממדרגתו הרוחנית. מפגש מעציב ומדכא המביא את האדם לתחושת חידלון ואפסות. המים החיים מחזירים לו את חדוות החיים, מחברים אותו מחדש לחיוניות.
הכפרה והטהרה קשורות לשני החטאים הגדולים של בני ישראל במדבר, חטא העגל וחטא המרגלים. הפרה מכפרת על חטא העגל שהיה ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני, בגידה במעמד החופה. הטהרה קשורה לחטא המרגלים, שגרמו לכך שכל יוצאי מצרים לא יכנסו לארץ ישראל, כולם מתו במדבר, העם כולו נטמא בטומאת המת. המרגלים מנעו מדור יוצאי מצרים את מעלת הטהרה המיוחדת לארץ ישראל.
חטאים הם מעין כבלים המונעים תנועה, אזיקים הנמצאים על בני האומה. הכניסה לארץ ישראל היא בסימן החופש. יציאת מצרים מסתיימת בכניסה לארץ ישראל, כפי שמשה ובני ישראל שרו עם הים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…". פרה אדומה משחררת מכבלי החטא והמים החיים הזורמים נותנים את כוח התנועה לפרוץ קדימה: "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".
בלק
הברכות של זה שרצה לקלל
בפרשה הקודמת, פרשת חוקת עם ישראל איבד את שני מנהיגיו אהרן ומרים, ונגזר על משה רבנו המנהיג הדגול שלא ייכנס לארץ בגלל פרשת מי מריבה. בפרשת השבוע שלנו המצלמה התורנית עוברת ממחנה ישראל לארץ מואב. בלק בן ציפור מלך מואב מנסה להשתמש באמצעים מאגיים בניסיון לבלום את בני ישראל הנוסעים לכיוון הארץ המובטחת. בלק מזמין את בלעם הקוסם שיקלל את העם שיצא ממצרים.
בתקופת המקרא הייתה אמונה חזקה מאד בכוחה של ברכה וקללה של בני אדם. אמונה זו הייתה רווחת בכל העמים, והשתמשו בה במישור הפרטי- משפחתי וגם כלוחמה בין עמים.
בספר בראשית אנו מוצאים שה' מבטיח לאברהם" "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", הברכות והקללות הן בעיקרן בידי ה', וה' מבטיח לאברהם שיברך את מברכיו וכנראה ידאג שברכותיהם יתקיימו ומאידך מי שיקלל אותו יקולל בעצמו והקללות לא יתקיימו.
בנוסף אנו מוצאים את יצחק המעוניין לברך את עשו בכורו ובסופו של דבר הברכה העיקרית עוברת ליעקב. יעקב חושש להונות את אביו ורבקה אמו, הוא חושש שיקבל קללה במקום ברכה אם אביו יגלה את התרמית, ורבקה מרגיעה אותו: "עלי קללתך בני". יצחק מעביר גם את ברכת אברהם לבנו יעקב ערב בריחתו לחרן.
יעקב מברך את נכדיו מנשה ואפרים ואחר כך את כל בניו ערב מותו.
ברכה וקללה הם בידי הבורא כך עולה מפרשת בראשית בה אלוקים מברך את בני האדם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ", ואחרי שאדם וחווה נתפסו בקלקלתם בגן עדן הם מקוללים על ידי אלוקים.
ה' נותן כוח לבני אדם הקרובים אליו לברך ולקלל, ברכותיהם וקללותיהם יכולים להתקיים בעזרת ה'.
חז"ל הרחיבו את היריעה של ברכות וקללות: "קללת חכם אפילו על חנם היא באה" (סנהדרין צ:), ו"אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך" (ברכות ז.).
בלק מנסה להשתמש ב"איש הרוח" הקוסם בלעם על מנת לנסות ולהתמודד עם העם המתקרב לגבולו. אחרי כיבושי הבזק של ארץ סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן חשש בלק שהוא הבא בתור. לא האמין שיכול להתמודד צבאית עם ישראל ולכן ניסה בדרכים אחרות..
ייתכן ובלק תכנן להעביר לידיעת ישראל את טקסי הקללה של בלעם ובכך להילחם בהם לוחמה פסיכולוגית, כפי שניסה לעשות מלך סנחריב מלך אשור כששלח את רבשקה מול חומות ירושלים בנסיון לשבור את רוח העם הנצור בירושלים שייכנעו: "וַיַּעֲמֹד רַב שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (מלכים ב' י"ח).
המהלך לא הצליח והמקלל הפך להיות מברך, ולא ברכות רגילות אלא ברכות מופלאות:
"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ"
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה"
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה'כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם".
בלעם מתאר את בני ישראל בתיאורים שלא נמצאים במקומות אחרים בכל המקרא, מדוע דווקא מפיו של אותו קוסם אנו צריכים לשמוע תיאורים נשגבים אלו?
נראה שאחרי שקראנו על קורות בני ישראל במדבר, ובמיוחד על האירועים הקשים שחוו: חטא העגל, קברות התאווה, חטא המרגלים, קורח ועדתו. המקרא ביקורתי מאד כלפי העם הנבחר. אנו עלולים לגבש דעה שלילית על ישראל, הדבר עלול לערער את האמונה בסגולת ישראל, בפוטנציאל הטמון בהם. כדי לאזן את התמונה הריאלית באה התורה ומספרת לנו כיצד ישראל נראים בעיני האלוקים בפיו של אותו שרצה לקלל ונמצא מברך. למרות הקשיים שעברו על ישראל שיצאו ממצרים בשנות נדודיהם במדבר, מציאות טבעית של עם עבדים מתגבש, סגולתם הפנימית שבעטיה ה' בחר בהם מכל העמים לא השתנתה, דווקא מבחוץ הדברים נראים בצורה ברורה, ולמרות הביקורת הפנימית הרחבה יש תמיד מקום לאיזונים.
פנחס
מנהיגי דור העתיד- החלפת הנהגת המדבר בהנהגה חדשה
פרשת פנחס מסמנת את החלפת ההנהגה הותיקה בהנהגה חדשה. ההחלפה בשלושה תחומים: הדאגה לקיומו הנפרד של עם ישראל והמלחמה בהתבוללות, ההתנחלות בארץ, והנהגת האומה.
הכניסה לארץ ישראל טומנת בחובה סכנת התבוללות בני ישראל בעמים הכנענים. הניסיון הראשון בתחום זה הקשר שנוצר עם בנות מואב. פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרן הכהן, נוקט יזמה קנאית ופוגע בנשיא שבט זמרי בן סלוא ובאשה המואבית שחבר אליה. קנאות דרך כלל מידה שלילית הנובעת מכעס בלתי נשלט, ולכן חכמים השוו את הקנאי לעובד עבודה זרה, שדעתו השתבשה. במקרה של פנחס המקרא משבח את קנאתו ובזכותה הוא זוכה לברכה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". התבוללות מהווה סכנה קיומית לעתידו של העם, דרך כלל יותר מסכנות ביטחוניות. פנחס וצאצאיו הכוהנים אמורים לשמור על בני ישראל כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". משה המנהיג הדגול בוודאי מסכים לסכנה הנשקפת מההתבוללות אבל לא נוקט שום פעולה מעשית, פנחס בן הדור הצעיר יסכן את חייו למען המשך קיומה של האומה.
בנות צלפחד, מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, בנות שבט מנשה תובעות נחלה בארץ ישראל. הן יודעות שבנים יורשים ובנות משתתפות בנחלה דרך משפחות חתניהם, אבל לאביהם צלפחד אין בנים. בכל המקרא מקובל שאדם שמת ממשיך את חייו בעולם הזה על ידי בניו היושבים בנחלתו. הן תובעות נחלה, משה אינו יודע כיצד להתייחס לבקשתן, הוא שואל את ה', ומקבל תשובה: "כן בנות צלפחד דוברות". בנות יורשות כשלאדם אין בנים. שבט מנשה הם מבני יוסף. לצאצאי יוסף היה קשר מיוחד לארץ. יוסף לפני מותו מבקש שיקברו אותו בארץ ישראל (כך ביקש גם בנימין זאב הרצל שיקברו אותו בארון מתכת וכשתוקם מדינה יהודית יעלו את עצמותיו לארץ, וכך נעשה בתש"ט אחרי הקמת המדינה ובהמשך על פי צוואתו העלו את שאר בני משפחתו לקבורה בהר הרצל). יהושע בן נון היה משבט אפרים ונחלותיהם של אפרים ומנשה נמצאות במרכז ארץ ישראל בשומרון. הנשים הצעירות העומדות להיכנס לארץ מבטאות קשר חלוצי עמוק של חיבור לארץ, ובזכותן מגיעה כל פרשת נחלות על פי דברי חכמים שמגלגלים זכות על ידי זכאי.
גולת הכותרת של החלפת ההנהגה היא בחירת המנהיג שיחליף את משה. משה עצמו מבקש מה' למנות בחייו מנהיג חדש כדי שלא יוצר ואקום הנהגתי: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". הבחירה הייתה על ידי ה' והמנהיג זקוק לאישור העם כדי שיוכל להיכנס לתפקידו. התכונה המאפיינת את יהושע: "איש אשר רוח בו" , חכמים הסבירו שיודע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, ליהושע הייתה את יכולת ההכלה של אנשים בעלי דעות שונות למרות שלו עצמו היה עמוד שדרה אידיאולוגי. יהושע בוגר דור המרגלים שנשלחו על ידי משה לרגל את הארץ, היה באופוזיציה עם כלב בן יפונה, אבל בניגוד לכלב שביטא את דעתו ללא כחל ושרק, יהושע הקשיב לדעתם ולאורך כל הדרך לא חשף את דעתו עד לרגע המבחן כשחזרו למחנה ישראל. משה הכיר טוב את תכונתו של תלמידו, ולכן ערב היציאה הוסיף את האות יו"ד לשמו, הושע נקרא מעתה יהושע. ה' יושיעו מעצת המרגלים. הנהגת העם צריכה מנהיגים קשובים, הקשבה אמיתית היא הערובה ליכולת להוביל את העם להשגת יעדיו המורכבים. יהושע אמור להיות מנהיג שיחליף את משה גם בהעברת התורה שבעל פה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". אחריות כבדה מעבר לדור אחד, אחריות הנוגעת לדורות העתידיים הבאים. ביהושע פרק א' ה' מחזק את יהושע בשני תפקידיו העברת התורה שלמד ממשה וכיבוש ארץ ישראל: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם. רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".
החלפת הנהגה היא כורח המציאות שהרי אין בני אלמוות, ובנוסף הדורות משתנים, הנהגה המתאימה לדור אחד אינה בהכרח מתאימה לדור הבא אחריו, והמנהיגים הזקנים צריכים ביוזמתם לחפש את מחליפיהם כפי שעושה משה. כל זה כשמדובר על הנהגה מעשית. הנהגה חינוכית-ערכית אינה נבחרת אלא לוקחת יוזמה מעשית ומוכיחה את עצמה, כך נהגו פנחס ובנות צלפחד כל אחד בתחומו.
המשולש המושלם הוא עם ישראל- פנחס, ארץ ישראל- בנות צלפחד, יהושע – תורת ישראל המהווה את הבסיס להנהגת העם כולו.
מטות מסעי
הבטחות צריך לקיים- חשיבות הדיבור בארץ ישראל
פרשות מטות-מסעי חותמות את ספר במדבר, הספר הרביעי בין חמשת חומשי תורה, בכך מסתיימת הסקירה ההיסטורית המתוארת בתורה, שפתחה בבריאת העולם וחותמת ערב כניסתם של בני ישראל לארץ כנען. ספר דברים החמישי מחומשי התורה יסקור את נאומי הפרידה של משה רבנו מעם ישראל ובסופו נקרא על מותו של המנהיג הדגול.
בפרשת מסעי מופיעה מצוות כיבוש הארץ: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ", התורה אינה מסתפקת בצווי כללי אלא מפרטת את גבולות המצווה בצורה מדויקת. משה שלא יזכה לממש מצווה זו כיוון שיום מותו קרב, עד יום מותו מתדרך את העם העומד להיכנס לארץ.
ספר במדבר עוסק בעיקר בתיאור אירועים משמעותיים בחיי העם בשנה השנייה ליציאת מצרים ובשנת הארבעים ערב הכניסה לארץ. המצוות המופיעות בספר במדבר קשורות לסיפורים המופיעים בצידם. לדוגמא מצוות הקשורות לארץ ישראל מופיעות בסמיכות לחטא המרגלים שגרם לכך שיוצאי מצרים החמיצו את ההזדמנות להיכנס לארץ, מתנות כהונה מופיעות בסמיכות לפרשת קורח ועדתו שערערו על הכהונה.
פרשת מטות פותחת בעניין נדרים: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". נדר ושבועה הם התחייבויות שאדם מקבל על עצמו, ואסור לו לחלל את דבריו, לא לקיימם: "ככל היוצא מפיו יעשה". מדוע פרשה זו מופיעה במקום זה?
יש פרשנים שקשרו עניין זה לסוף פרשת פנחס, שם מופיעים קרבנות מוסף ובפסוק המסכם את הנושא מופיעים נדרים ונדבות. פרשנות זו מבוססת על קשר אסוציאטיבי. פרשנות נוספת קושרת את פרשת נדרים לסיפור הבא אחריה, ההתחייבות של בני גד וראובן לצאת חלוצים לצבא של יהושע בן נון תמורת ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי. התחייבות עתידית זו תקוים אחרי מותו של משה בימי יהושע המנהיג הבא, פרשת נדרים באה להבהיר חומרת הפרת התחייבות.
אני רוצה להציע אפשרות שלישית הקושרת את משמעות הדיבור לעניינה של ארץ ישראל. הדיבור הוא הכוח הקושר בין החלק הרוחני
לחומרי של המין האנושי. האדם מתואר בפרשת בראשית כ"נפש חיה" ותרגום אונקלוס במקום מתרגם: "רוח ממללא", רוח מדברת. הדיבור הוא רוח העובר דרך האיברים הגשמיים של האדם, חמשת מוצאי הפה: שפתיים, שיניים, חיך, לשון וגרון. הדיבור של האדם מעיד על אישיותו ותכונותיו.
על פי המסורת האדם נברא בארץ ישראל מהעפר שעליו יוקם המזבח בבית המקדש על הר הבית. בני האדם החיים בארץ ישראל אמורים לממש את האידיאל של האדם השלם, האדם שפיו וליבו שווים, ש"מילה זו מילה" אצלו.
המקרא וחז"ל משתמשים באמירה או דיבור על מנת לתאר את בריאת העולם: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", "בעשרה מאמרות נברא העולם", "ברוך שאמר והיה העולם". הבריאה במהותה היא חיבור בין רוח לחומר.
כוח הדיבור מגיע לשיאו בנבואה, שמקומה הטבעי הוא בארץ ישראל, משה אבי הנביאים הצטווה לקחת את המטה ולא להשתמש בו אלא לדבר אל הסלע. כיוון שלא נהג כך נגזר עליו שלא ייכנס לארץ.
העשייה היא בדרך כלל קולקטיבית, יש אפשרות לייצור מכנה משותף מעשי של אנשים רבים, דיבור תמיד יהיה אישי גם אם יקראו את אותו טקסט. כל אחד יש לו את כוונותיו, הטון המיוחד לו.
בגלות כוח העשייה המשותף אפיין את עם ישראל: "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", עולם העשייה הוא העולם הנמוך, הבסיסי, מעליו עומד עולם היצירה. יצירה היא אינדיוידואלית יכולה להתגלות במיוחד בארץ ישראל, הדיבור הוא אחד הביטויים של היצירה.זה הבסיס לחופש הביטוי, החופש לייצור.
בקבלה מידת המלכות קשורה לפה, המנהיג בחז"ל נקרא דבר (דגש חזק בע' הפועל), המלכות הישראלית מקומה בארץ ישראל.
ערב הכניסה לארץ מעבירה לנו התורה את המסר החשוב הזה. השתמשו בכוח הדיבור בצורה ראויה. לימוד תורה וחכמה, תפילה, הגות ושיחה בעלי משמעות.
