שמות
השבת אנו מתחילים בקריאתו של ספר שמות, הספר השני מבין חמשת חומשי תורה. בספר "הלכות גדולות" שנכתב בתקופת הגאונים (כנראה במאה התשיעית לספירה, לא ברור לגמרי מיהו הגאון שחיברו), מונה את חומשי התורה לפי סדרם: ספר בראשית, חומש השני, ספר כוהנים, חומש הפקודים ומשנה תורה.
מדוע ספר שמות נקרא על מקומו השני בספרי התורה ואין לו שם מיוחד?
הנצי"ב מוולוז'ין בפתיחה לפירושו לספר שמות מסביר, שתהליך הבריאה המתואר בספר בראשית מסתיים ביציאת מצרים ובמתן תורה המתוארים בספר שמות. הבריאה אינה מושלמת ללא הופעתו של עם ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה שהייתה אחריה. תכלית בריאת העולם הייתה לגילוי שם ה' בעולם, האמונה המונותיאיסטית, ולתפקיד נעלה זה יועד עם ישראל שקיבל את התורה שמטרתה גילוי אמונה זו ויישומה בחיים המעשיים. ספר בראשית וספר שמות הם יחידה אחת. בראשית מלשון ראשון וספר שמות הוא הספר השני.
ברצוני להסביר בצורה שונה. ספר שמות הוא השני, קומה שנייה. הקומה הראשונה היא האנושות שתולדותיה מתוארים בספר בראשית. הספר מתחיל בבריאת העולם, עובר לסיפורי האבות, שהיו אנשי מופת, וגילו לעולם לאיזו מדרגה יכול המין האנושי להגיע. העם בספר בראשית הוא חזון עתידי, הפרט והמשפחה מתוארים בהרחבה. מספר שמות וברוב ספרי התנ"ך, עם ישראל נמצא במרכז.
ללא הקומה הבסיסית של היחס האנושי לכל אדם שנברא ב"צלם אלוקים" כפי שמתואר בספר בראשית לא ניתן לבנות עם שיגלה לעולם שהאדם נברא בצלם אלוקים. העם שיצא מצרים יתייחס לגר בצורה אנושית נעלה בניגוד ליחס שקיבלו בני ישראל בהיותם גרים במצרים.
השלטון המצרי התייחס לבני ישראל במצרים באנטי- מוסריות. כדרכם של אנטישמיים לאורך ההיסטוריה יצרו יחס דמוני לעם שהתרבה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". האם יכול להיות שעם בני ישראל: "רב ועצום ממנו"? בוודאי שלא, אבל זו דרכם של דמגוגים שונאי ישראל לשבש את העובדות, ואחר כך להפחיד את העולם, לטענתם בני ישראל אינם נאמנים לשלטון, הם יצטרפו לאויבים כשתהיה מלחמה ואחר כך יעזבו את הארץ.
בשלב הראשון פרעה מטיל על בני ישראל עבודת מס לשלטון, אחר כך עבודת פרך ובשלב השלישי "פתרון סופי", פקודה למיילדות להרוג כל בן שנולד, המיילדות אינן מקיימות פקודה "בלתי חוקית בעליל", ופרעה מצווה על כל עמו להרוג את הבנים שנולדים לבני ישראל.
בתוך המציאות החשוכה הזו יש קרני אור בודדות שמהן עתיד לצמוח עולם חדש. המיילדות שככל הנראה היו מצריות יראות אלוקים שלא יכלו לקיים את פקודת פרעה, בת פרעה שראתה ילד מילדי העברים שט בתוך תיבה, מצילה אותו ומאמצת אותו בבית פרעה וכך מגדלת את האיש שיעמוד לפני אביה וידרוש: "שלח את עמי".
העולם החדש שיתחיל ביציאת מצרים, לידתו של עם ישראל יבשר לעולם את ערך החופש ואת ייחודו של המין האנושי שנברא בצלם אלוקים ולכן אין לאדם אחד לשלוט על אדם אחר.
בהגדה של פסח אנו אומרים: "אילו לא הוציאנו ממצרים הרי אנו ובנינו היינו משועבדים לפרעה", כנראה שפרעה לא היה שורד עד תקופתנו, בעל ההגדה רוצה ללמדנו שאלמלא יציאת מצרים ערך החירות לא היה מתגלה בעולם, ולכן הרב קוק כתב ש"יציאת ישראל תישאר לעד, האביב של העולם כולו".
וארא
פרשת שמות הסתיימה בקול ענות חלושה. משה נשלח להוציא את ישראל ממצרים ונכשל בפגישתו הראשונה עם פרעה, לא רק שפרעה לא נענה לבקשה: "שלח את עמי" אלא הכביד את עולו על ישראל. משה אינו מבין מה קורה, הוא אומר דברים קשים כלפי מעלה: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". משה נענה באמירה כללית ללא פירוט: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ".
פרשת וארא פותחת בתיאור מפורט של התכנית האלוקית לגאולת ישראל:
"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".
חז"ל מנו ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי וגאלתי, ולקחתי וכנגדם שותים ארבע כוסות בליל הסדר, ויש השותים כוס חמישית כנגד והבאתי.
אם נתבונן בלשונות הגאולה נזהה שלש לשונות המתארות את תהליך ההשתחררות ממצרים. והוצאתי משמעותה יציאה מן הסבל ועדיין יכולה להיות עבודה ללא סבל, והצלתי זה שחרור מעבודה ועדיין יש אפשרות להישאר במצרים כאזרחים שווי זכויות, וגאלתי זו יציאת ממצרים, כדי לצאת ממצרים יש צורך ב"זרוע נטויה ובשפטים גדולים". ה' אינו מקבל הישארות בגלות גם אם תנאי החיים נוחים, יש הכרח לצאת מן הגלות, ואז נולד עם חדש, זו גאולה.
לשם מה נגאלים? כאן מגיעה הלשון הרביעית ולקחתי, לשון זו מכוונת למעמד הר סיני. עם ישראל יצא ממצרים שהיא בית עבדים (לשון
ייחודית במקרא למצרים בלבד) כדי לקבל על עצמו את עבודת ה'. במעמד הר סיני ה' יציג את עצמו: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". התחליף לבית העבדים היא עבודת ה', עבדות זו היא החופש האמיתי, כיוון שה' שנפח בנו את נשמתנו נותן לנו חוקי חיים המתאימים לאישיותנו.
לאן הולכים? התשובה לשאלה זו טמונה בלשון החמישית והבאתי. עם ישראל יוצא ממצרים כדי להגיע לארץ ישראל, רק בארץ יושלם תהליך השחרור ממצרים. כל עם זקוק לארץ, עם ישראל הולך לארץ אבותיו. כבר בספר בראשית האבות קנו את הארץ בקניין רוחני למען בניהם. בארץ עם ישראל יישם את החוקים והמשפטים שקיבל בהר סיני, ויגשים את האידיאל של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
בתוך חמשת לשונות הגאולה טמונים שלשה יסודות: בחירת ישראל מכל העמים- יציאת מצרים- שלשת הלשונות: והוצאתי, והצלתי וגאלתי. מכוח שלשת היסודות הללו אנו מברכים: "אשר בחר בנו מכל העמים…" ובתפילת המועדים: "אתה בחרתנו מכל העמים". הלשון הרביעית ולקחתי היא היסוד השני שהוא התורה. עם ללא מערכת מסודרת של מצוות אינו יכול להתקיים כעם נבחר. הלשון החמישית מלמדת אותנו את היסוד השלישי שהוא הקשר לארץ ישראל. הסגולה הלאומית, התורה והארץ הם שלשת היסודות עליהם מושתת עם ישראל.
שנים רבות עם ישראל חי עם תחושת הנבחרות, למרות שבפועל העם היה דרך כלל במצב ירוד בגלות, ועם התורה, יהודים למדו תורה ושמרו מצוות בכל ארצות פזוריהם, התשתית הארצית הייתה חסרה, לא הייתה ארץ. והקיום היה בבחינת נס,שהרי ללא ארץ, חיים בארצות נכר תחת שלטון זרים ולעיתים קרובות עוין בלתי אפשרי.
בדורנו זכינו לחבר את שלשת היסודות. שומה עלינו לחזק את המודעות למה שזכינו ולא זכו אבותינו, להעמיק במהותם של יסודות אלו על מנת שנוכל למלא את ייעודנו בעולם, שהרי לשם כך יצאנו ממצרים.
בא
הפרשה השלישית בספר שמות מפגישה אותנו עם האירוע הלאומי המכונן את עם ישראל- יציאת מצרים. ספר שמות נקרא בלטינית אקסודוס בתרגום לעברית-יציאה. יציאת מצרים היא לידתו של עם ישראל. כשמשה מתאר האירוע אחרי ארבעים שנה הוא אומר: " הֲנִסָּה אֱלֹקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (דברים ד, לד)., גוי מקרב גוי במשמעות של לידה.
הבסיס של עם ישראל הוא משפחות האבות, עליהם קראנו בספר בראשית. עם לידתו של העם הכתוב מדגיש שהבסיס המשפחתי ימשיך להיות המצע עליו יקום העם: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". כל משפחה, בית אב, מצווה לקחת שה לקרבן הפסח. העם נולד דרך התא המשפחתי.ליל הסדר, בו אנו חוגגים את לידתנו נחוג בחוג המשפחה. הבית בפסוק זה הוא במובן של משפחה ובהמשך הכתוב ידגיש שמדובר גם בבית ממשי: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה".
בניית הלאום דרך התא המשפחתי מבטיחה בסיס טבעי מוצק. הקשר המשפחתי הוא קשר מולד, הקשר בין אדם להוריו במצב תקין אמור להיות חזק ויציב,לעומת זאת הקשר לעם נבנה דרך למידה, אם לא מתחזקים את החיבור לעם, החיבור עלול להיות להתרופף. שלשת הרגלים שהם חגים לאומיים המופיעים בתורה נחוגים בחוג המשפחה: "אתה ובנך ובתך…" וגם החגים שחכמים תקנו כמו פורים, שיש בו מצוות סעודה וחנוכה הדלקת נרות "נר איש וביתו". לכן יש מקום להעביר את חגיגות יום העצמאות מכיכרות הערים לחוג המשפחה.
יציאת מצרים היא ערך חינוכי שעל ההורים להעביר לילדיהם, וכך יקשרו את ילדיהם לעמם: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה".
המילים "בעבור זה" אינן ברורות, בעבור מה? יש שהחליפו את סדר המילים במשפט: "זה בעבור" האב אומר לבנו שאכילת המצה ואיסור החמץ המופיעים בפסוק הקודם הם
בגלל שה' הוציא אותנו ממצרים, אפשרות שנייה, המקרא חסר ומשמעותו היא שה' הוציא אותנו ממצרים כדי שנקיים את מצוותיו, מצוות מצה ואיסור חמץ הן דוגמאות לכלל מצוות התורה, ניתן לחבר את שני הפירושים. קיום מצוות התורה הן הערובה לקשר לנקודת הפתיחה של עם ישראל, הקשר לאומה מזקיק השתדלות ומאמצים וללא אורח חיים מעשי הוא נחלש. מאידך, יציאת ישראל ממצרים מטרתה קיום תרי"ג מצוות שבאמצעותם עם ישראל ימלא את תפקידו בעולם לפרסם את אמונת הייחוד שהיא הבסיס למוסריות המין האנושי.
זיכרון יציאת מצרים אמור ללוות את היהודי במעשי ידיו: "והיה לאות על ידך" וכן במחשבותיו: "ולזיכרון בין עיניך", והדבר יביא לכך שתורת ה' תהיה שגורה בפיו. קבלת תורה השלמת התהליך שהתחיל ביציאת מצרים. עבדות מצרים הומרה בעבדות ה', ולכן בתחילת מעמד הר סיני ה' מציג את עצמו לעם ישראל: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". עבדות ה' אינה שוללת את החופש האישי לו זכינו ביציאת מצרים אלא מנווטת אותו אל חוקי החיים שעל ידם הוא נברא. מסרים אלו חובה להעביר מדור לדור, מאב לבנו ולבן בנו, וכך יציאת מצרים הופכת להיות אירוע חי בתודעת האומה לאורך ימים ושנים.
בשלח
בפרשת בשלח עם ישראל כבר מחוץ למצרים, קראנו בפרשה הקודמת על יציאת מצרים. מתברר שחיי החירות אינם ורודים למרות המהפך שחל בחיי העם שיצא מעבדות לחרות.
השלטון המצרי מתחרט על שאפשר לישראל לצאת, לא פשוט לוותר על מאות אלפי עבדי מס. פרעה מחליט לצאת עם צבאו ולנסות ולהחזיר את בני ישראל למצרים. סוף הסיפור ידוע, בני ישראל עוברים בחרבה בתוך ים סוף והים נסגר על פרעה וחילו. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, בימי בית שני כורש חזר מהצהרתו שאפשרה ליהודים לעלות ולבנות את בית שני, חז"ל אמרו שכורש היה כשר והחמיץ. אפשר לעשות אנלוגיה גם להתנהלותם של הבריטים אחרי הצהרת בלפור. הסיוע מאומות העולם הוא ראשוני בלבד המשך הדרך הוא בידינו.
התורה מספרת לנו: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", מלבד כלי הזהב וכלי הכסף ששאלו מהמצרים שלא על מנת להחזיר ובכך קיימו את הנבואה שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", בני ישראל לקחו עמם כלי נשק. בתחילת הפרשה נאמר: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". הדרך הקצרה ממצרים לארץ כנען היא דרך ארץ פלשתים, צפון סיני, אבל ה' מעדיף להנחות את ישראל בדרך המדבר, דרך ארוכה ומפותלת, מחשש שמא ייאלצו להילחם ובראותם מלחמה הם עלולים לחזור למצרים.יש אומרים שבאזור פלשתים ישבו כוחות מצריים, שהמפגש עמם היה עלול להסתיים בהחזרת ישראל לעבדות מצרים. אם עם עבדים אינו מסוגל להילחם מדוע הוא זקוק לכלי נשק? שתי תשובות בדבר:
א. נשיאת כלי הנשק הייתה על מנת לרומם את רוחם של עם העבדים. נשיאת כלי נשק מביאה לגאווה לאומית. ובעתיד העם יצטרך להילחם על חירותו.
ב. החשש ממלחמה היה לפני בקיעת ים סוף מיד אחרי יציאת מצרים. בקריעת ים סוף בני ישראל יצאו לחירות רוחנית, ואותה הם מבטאים בשירת הים.המלחמה עם עמלק הייתה אחרי המעבר בים סוף, ואז השתמשו בנשקים שעלו איתם ממצרים.
בפרשה בולטת הניגודיות בין המאבק עם צבא מצרים על ים סוף, ששם ה' אומר למשה שיעביר לעם ישראל את המסר: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" עם ישראל פסיבי לגמרי, והמלחמה מתנהלת על ידי הקב"ה. ואילו בסוף הפרשה משה אומר ליהושע: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק". ה' מעביר מסר לעם ישראל שמלחמותיו הם מלחמות ה'. הנלחמים בישראל נלחמים באלוקיו, המסר מועבר דרך המלחמה שה' מנהל נגד המצרים בים סוף. מכאן ואילך עם ישראל יצטרך להילחם בעצמו אבל מתוך אמונה שה' יסייע לו. הדבר בולט במלחמה נגד עמלק, יהושע נלחם עם לוחמים מובחרים- סיירת, ומשה עומד ומתפלל. אביגיל מפצירה בדוד שלא יפגע בבעלה נבל, היא אומרת לו: "מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ" (שמואל א' כ"ה). דוד עצמו כשעומד מול הענק גלית אומר לו: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמ"א י"ז).
המלחמה על החרות נמשכת עד ימינו, והיא כנראה מוטבעת בהיסטוריה מיציאת מצרים. חשוב לזכור שעדיף להילחם על חרות מאשר להלחם על הישרדות בגלות. משה הוא הגואל את ישראל מגלות מצרים ואילו יהושע מסמן את הדרך לעצמאות המדינית בארץ כנען. הוא זה שיכבוש את ארץ כנען וינחיל אותה לישראל. כבר בתחילת הדרך משה מכשיר אותו לתפקיד מרכזי זה.
עמלק הוא העם המסמל את השנאה האידיאולוגית למציאותו של עם ישראל בעולם, ואם מצליחים לגבור עליו, ניתן להמשיך בדרך לחרות שלמה.
יתרו
פרשת יתרו עוסקת בשלושה נושאים:
א. בואו של יתרו למחנה ישראל.
ב. הכנות עם ישראל להתגלות האלוקית על הר סיני.
ג. ההתגלות האלוקית דרך עשרת הדיברות.
מתי הגיע יתרו למחנה ישראל? בשאלה זו נחלקו תנאים ופרשנים. האם יתרו הגיע קודם מתן תורה והכתובים מסודרים לפני סדר כרונולוגי או יתרו הגיע אחרי מעמד הר סיני והכתוב אינו ערוך בסדר כרונולוגי אלא בסדר ענייני.
הדעה שיתרו בא אחרי מעמד הר סיני מסתייעת מהפסוק: "ויבוא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלוקים", נראה שמשה חונה שם זמן רב, עם ישראל חנה ליד הר סיני שנה שלמה. ועוד שבסיפור מופיע שיתרו רואה את משה שופט את ישראל מהבוקר עד הערב, ומשה אומר ליתרו" "והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו" נראה שהתורה כבר ניתנה. בספר במדבר מופיע סיפור נוסף על דו-שיח בין משה לחותנו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". (במדבר י', כט-ל). מפסוקים אלו נראה שיתרו הגיע למחנה ישראל לפני התחלת המסע לארץ כנען מהר סיני.
קיימת דעה שניה (רש"י) שיתרו אמנם הגיע לפני מעמד הר סיני והתעכב מספר חודשים במחנה ישראל. רש"י מחלק את הסיפור בפרשתנו לשני חלקים, החלק הראשון המתאר את בואו היה לפני מעמד הר סיני, ומפסוק י"ג: "ויהי ממחרת…" מדובר אחרי יום הכיפורים כשמשה יורד עם הלוחות השניים מהר סיני, וכך ניתן להסביר בנקל את הסיפור בפרשתנו ובספר במדבר.
אפשרות שלישית, שיתרו הגיע לפני מעמד הר סיני ועזב לפני המעמד, וחוקי האלוקים ותורתיו שמשה שופט על פיהם, הם החוקים שניתנו במרה. בפרשת השבוע הקודמת קראנו שבני ישראל הגיעו למרה אחרי קריעת ים סוף. המים היו מרים ומשה זרק עץ אל המים והם הפכו להיות מתוקים. ובהמשך נאמר: "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו". חז"ל התלבטו אלו מצוות ניתנו במרה, והרמב"ן כותב שבמרה קיבלו את מערכת החוקים הבסיסית שכל חברה זקוקה לה. אחרי שנים רבות שבני ישראל חיו תחת החוק המצרי, וכעת הם חיים חיי עם עצמאיים שזקוק למערכת משפט עוד לפני מתן תורה, ומשה הוא זה שחוקק לעם מערכת משפט.
דרך האפשרויות השונות ניתן לזהות שתי גישות ביחס בין ישראל לאומות העולם בנוגע למתן תורה. בואו של יתרו למחנה ישראל ערב מתן תורה בא ללמדנו שהחיבור בין ישראל לאומות העולם הוא הבסיס לכך שהתורה ניתנה לישראל. יתרו מייצג את אומות העולם הזקוקים להדרכה מוסרית ומשפטית מכוחה של תורה. ומאידך עם ישראל זקוק לייעוץ בתחום הארגוני. יתרו מלמד את משה להקים מערכת משפט היררכית ויציבה.
בואו של יתרו אחרי מעמד הר סיני נועד ללמדנו עד כמה האירוע המרשים של מעמד הר סיני שמשלים את המהלך שהחל ביציאת מצרים, משה קיבל מסר בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", יוצא מגבול העם ומתרחב לכלל העולם, כשישראל בעתיד יעבירו את מסרי התורה לכלל האנושות.
הקשר עם יתרו כנציג אומות העולם מהווה את הבסיס למתן תורה וגם את הייעוד של מתן תורה.
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח,….. כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן
(רמב"ם הלכות מלכים פרק ח הלכות י-יא)
משפטים
החופש והמשפט
פרשת משפטים עוסקת בתכני המשפט העברי. הפרשה פותחת בדיני עבד עברי שנמכר על ידי בית הדין כשידו אינה משגת לשלם את גנבתו. בהמשך הפרשה בדיני גנב מופיע: "אם אין לו ונמכר בגנבתו". הגנב מקבל משכורות של שש שנים מראש וכך הוא יכול לשלם לנגנב את דמי הגניבה. תקופת העבדות קצובה לשש שנים. העבד יכול להאריך תקופה זו אבל לשם כך רוצעים את אזנו. חז"ל שאלו מדוע רוצעים דווקא את אזנו ועונים: "אוזן ששמעה על הר סיני 'לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו תירצע". התורה מסתייגת מעבדות. ולכן בעיון בפרשה נראה שהמילה המנחה היא "יציאה", יציאתו של העבד מהעבדות מעניינת את התורה יותר משנות עבדותו. עם ישראל יצא ממצרים כדי להיות עבדים של הקב"ה ולא של בשר ודם.
מדוע התורה פתחה את פרשת משפטים בנושא העבדות ולא במבנה מערכת המשפט או בפשעים חמורים כמו רצח, אונס וגניבה המופיעים בהמשך הפרשה. נראה ששלילת העבדות היא הבסיס להקמת מערכת המשפט. מערכת זו מטרתה לשמור על הסדר החברתי כבסיס ועל גביו לגלות את הצדק האלוקי בעולם. כל מערכת משפט עלולה לפגוע בחירותו של הפרט, היא מכפיפה אותו למערכת חוקים המצמצמת את חירותו. התורה חוששת ממצב זה ולכן מקדימה את דיני עבד עברי כמקרה קיצון ומראה את ההסתייגות מהעבדות על ידי קציבת שנות העבדות, המחשת ההסתייגות מהעבדות על ידי רציעת אזנו, ואמירה שאם בחר בעבדות יישאר עבד עולם. חז"ל בתורה שבעל פה הגבילו את העבדות עד שנת היובל על פי ספר ויקרא כדי שפעם בחמישים שנה לא יהיו עבדים בחברה כולל אלו שבחרו בעבדות כאורח חיים.החירות היא "צלם אלוקים" של האדם, ולא ייתכן שמערכת משפט שמטרתה ליישם את הצדק האלוקי בעולם תפגע בחירות הפרט.
האמירה ש"מלוא כל הארץ משפט" שנשמע בשנים האחרונות בחלל האוויר אינה תואמת את הרוח העולה מפרשת משפטים. אמנם המשפט הוא אבן יסוד בתורה, אבל בתוך מערכת החוקים והמצוות משולבות הלכות סוציאליות המבטיחות שהחוליות החלשות בחברה לא ייפגעו: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ", והעונש לא יאחר לבוא: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". האלמנה אין לה בעל שיגן עליה והיתום אינו לו הורים או אחד מהם והם חשופים לפגיעה, ה' הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. גם הגר זוכה להגנה התורנית: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", הגר הוא זר, הרבה פעמים אין לו קרובי משפחה שיגנו עליו מפגיעת האזרחים הקבועים, והתורה מזהירה שלא להונות אותו.
בתוך מערכת המשפט משולבות מצוות שלשת הרגלים, שבת ושמיטה, וגם בהם מודגשת הדאגה למנוחת כלל האנשים ובמיוחד החלשים, פירות שנת השמיטה מיועדים לאביונים שיוכלו לקבלם ללא תמורה: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ".
המשפט העוסק רק בסדרים חברתיים הוא משפט אנושי, שמטרתו סידור החברה בצורה תקינה, ערך חשוב ונעלה, המשפט האלוקי מקבל את הצורך בסידור חברתי ומוסיף תכנים ערכיים של דאגה לחלש, יום מנוחה, שנת שמיטה מתוך מטרה לחזק את התוכן הרוחני בחברה ובכל פרט ופרט.
תרומה
תרומה- הקמת המשכן
מעמד הר סיני היה אירוע מרשים חד- פעמי, היה צורך לשמר את עוצמתו לאורך שנים. השכינה שהופיעה במעמד הנשגב לעיני עם ישראל תישמר במשכן. לוחות הברית שמשה הוריד מהר סיני יושמו בארון הברית במקום הקדוש יותר במשכן. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מטרת המשכן להמשיך את השארת השכינה שהתגלתה בהר סיני בתוך עם ישראל, לא במקדש עצמו. ה' אינו זקוק לבית כדברי הנביא ישעיהו (ס"ו): "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי". ישראל זקוקים להשארת השכינה, המקדש מהווה את האמצעי להשראת השכינה בישראל.
ערב חורבן בית ראשון העם לא האמין שהמקדש עלול להיחרב, אמרו לא ייתכן שה' ייתן לאויב להחריב את ביתו. ירמיהו (ז) שולל דברים אלו מכל וכל: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם". עם ישראל עלול לסלק את השכינה מתוכו על ידי התנהגות לא- מוסרית, והמקדש ייחרב.
המקדש מחבר את כל חלקי האומה. הנביא ישעיהו קורא לבית המקדש- בית תפילה: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". במקדש הקריבו קרבנות ובמקביל היו מעמדות שהם נציגי העם שהתפללו כדי שהקרבנות יהיו לרצון. כל אחד מבני העולם שרצה להתפלל היה יכול להגיע למקדש להתפלל. שלמה המלך שבנה את המקדש הראשון מבקש מה' שיקבל תפילתו של כל אחד מישראל וכל אחד מבני העולם: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶך. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".(מלכים א' ח). התפילה מאחדת את המתפללים מכל שכבות העם, אנשים משכילים ופשוטים, גברים ונשים כולם פונים אל ה'. גם היום שבית המקדש אינו בנוי אנו מתפללים לכוון ירושלים שבמרכזה נמצא מקום המקדש. ירושלים היא "תלפיות" דרשו חז"ל: תל שכל פיות פונים אליו.
המקדש היווה גם מקום מרכזי להופעת התורה בישראל. לוחות הברית וספר התורה היו במרכז המקדש בקודש הקודשים. בית הדין הגדול ישב בלשכת הגזית ומשם יצאו הוראות לכלל ישראל. הפסוק" "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" מוסב בדברי התלמוד על בית הדין הגדול שהוא עמוד תורה שבעל פה.
השילוב בין מרכז התורה למרכז התפילה שאפיין את בית המקדש הוא שילוב בין שכל לרגש, שילוב שיכול להגיע למילואו רק במקום זה. מנהגו של עולם שהשכל והרגש פועלים במקביל ולא בהרמוניה. אנשים רציונלים עולם הרגש פחות מפותח דרך כלל, ולעומתם יש רבים שעולם הרגש שלהם ממלא מקום מרכזי. מעטים מצליחים לשלב את השכל והרגש. בית המקדש מהווה דגם להצלחה של שילוב מלא של שני כוחות אלו, כשהשכל בראש והרגש מופיע תחתיו בלב האומה.
תצווה
הכהונה
פרשת תצווה עוסקת בתפקידם של הכוהנים ובהקדשתם. זו הפרשה היחידה מתחילת ספר שמות עד סוף התורה ששמו של משה אינו נזכר. יש אומרים שבכך התקיימה בקשתו של משה מה' אחרי חטא העגל, שימחל לישראל על חטאם: "ואם אין מחני נא מספרך", ה' מחל לישראל על החטא, דבריו של משה גרמו שבפרשה אחת, שמו אינו מופיע. לפי פשוטו של מקרא ניתן לומר ששמו אינו מופיע כדי להבליט את מעמד הכהונה, שהייתה בראשותו של אהרן אחיו.
לכהן היו בגדים מיוחדים, כהן הדיוט מצווה ללבוש בעת עבודתו ארבעה בגדים וכהן גדול שמונה בגדים. הפאר החיצוני אפיין את בית המקדש ואת העובדים בו: "ההוד והתפארת של נויו של עולם שבבית המקדש, הדר בגדי כהונה, קדושת הגוף וטהרתו לכל אחד ואחד לפי ערכו, כל אלה הסתעפות מצד הערך הגדול שיש לכח הדמיון הבריא והחזק, העומד בגדרו, ועושה את תפקידו בעולם, בתור לבוש מתוקן להאורה האלהית העליונה, המופיעה על האורה הנשמתית והשכלית שבאדם ובעולם בהדר גאון עוזה" (הרב קוק- אורות הקדש). דרך כלל, פאר חיצוני אינו מעיד על המהות הפנימית, בבית המקדש כוח הדמיון הבנוי על יופי חיצוני השתלב עם התוך הפנימי. קדושת המקום ומעלת העובדים בו צריכים להתבטא על ידי פאר המקום ולבוש העובדים בו.
בגדי הכהן הגדול לא היו רק למטרת פאר חיצוני. ניתן לראות בפשוטם של מקראות אזכור של מטרות ערכיות. ."וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל….וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן". שתי אבני שוהם היו על כתפיו של הכהן ובכל אבן נחקקו ששה שמות של שבטים, שמות שנים עשר השבטים היו על כתפי הכהן. במקום נוסף אנו מוצאי את שמות שנים עשר השבטים, בחושן המשפט: "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט… וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים… וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט…..וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד. וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד ".
חושן המשפט היה על החזה של אהרן על לבו, על אבני החושן היו שמות כל השבטים. רש"י מפרש שחושן המשפט כיפר על עיוות הדין. המשפט הוא ערך מרכזי בישראל, המשפט נתון לבני אדם, ולכן הטעיות במשפט נפוצות מאד, הכהן בעבודתו מכפר על טעויות אלו שלרוב מביאות לעוולות. הסבר נוסף שהחושן מסייע לשופטים להוציא את האמת לאור. מערכת המשפט זקוקה לסיוע רוחני כדי להינצל מטעויות. הסבר שלישי מקשר את חושן המשפט לאורים והתומים שהיו בתוך כפליו.המלכים היו שואלים שאלות הנוגעות לכלל האומה, ואותיות החושן היו מאירות. משפט זו הנהגה ציבורית. בתלמוד מופיע שבשמות כל השבטים חסרות האותיות ט' וצ' ולכן מעל שמות השבטים הוסיפו את המילים: "שבטי ישורון" ואת שמות האבות: "אברהם, יצחק ויעקב" שהם שורשי האומה.
ניתן להוסיף שהמשפט הוא הבסיס הקיומי של האומה, כשהוא חזות הכול ללא חיבור ללב הכהן ולשורשי האומה שהם האבות ושמות השבטים הוא עלול לצאת מעוקל. המשפט צריך לגלות את האידיאלים הנשגבים של לב האומה.
בית הדין הגדול (סנהדרין) היה יושב בסמיכות לבית המקדש בלשכת הגזית. בין חברי בית הדין היו כוהנים: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (דברים י"ז). מחלונות הסנהדרין היו רואים את הכוהנים עובדים בחצר המקדש. החיבור בין הכהונה למשפט עשוי להוביל לעשיית משפט צדק המחובר לרוח האומה.
הכהן הגדול נשא את שמות שבטי האומה על לבו, הוא מבטא את לב האומה ואחדותה ומתפלל לשלומה ושמערכות השלטון והמשפט ינהיגו אותה בצורה מוצלחת. בנוסף לכך שמות השבטים היו על כתפיו, הוא לוקח אחריות על האומה. דרגות קצין על כתפיו, כי הן מבטאות את הנכונות לקחת אחריות. הכהן בעבודתו הציבורית קשור ללב האומה ועובד למענה.
כי תשא
מפקד בני ישראל
פרשתנו פותחת: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". מתי נאמר צווי זה? בפרשנים אנו מוצאים שלוש דעות: א. הרמב"ן שדרך כלל סובר ש"יש מאוחר ומוקדם בתורה"- האירועים נכתבו כסדר התרחשותם, מדובר לפני הקמת המשכן המתואר בסוף ספר שמות. ב. רש"י סובר ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", פרשה זו נאמרה אחרי חטא העגל המתואר בהמשך פרשתנו, והיא נאמרה במוצאי יום הכיפורים אחרי שמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניים, ועם ישראל החל במלאכת המשכן. מתרומה זו בנו את האדנים שהיו הבסיס לקרשי המשכן. ג. החזקוני סובר שהמניין המופיע בפרשתנו הוא המניין עליו התורה מספרת בתחילת ספר במדבר, שהיה באחד לחודש השני בשנה השנייה, חודש אייר אחרי שהמשכן הוקם בחודש ניסן שלפניו.
אם נעמיק בדעות השונות של הפרשנים נראה שמעבר לשאלה ההיסטורית ניתן למצוא בהם גישות שונות למטרת נתינת מחצית השקל על ידי כל אחד מישראל.
לדעת הרמב"ן מחצית השקל ניתנה על ידי כל אחד מישראל להקמת המשכן כדי לכפר על נפשו. הקמת המשכן נועדה לאפשר הקרבת קרבנות שמטרתם כפרה. התפיסה האלילית הייתה שהקרבת קרבנות נועדה לצורך האלים, הריגת בעלי החיים מרצה את כעסם של האלים. בישראל התפיסה היא הפוכה, הקרבנות נועדו לאדם המקריב לכפרת נפשו , ה' אינו זקוק לקרבנות. אם אדם אינו שב בתשובה הקרבן חסר ערך. מחצית השקל הניתנת לצורך הקמת המשכן מעבירה מסר זה, שהוא הבסיס למשכן. כל אדם זקוק לכפרה גם אם אינו מודע לחטא ספיציפי, כי אין צדיק בארץ שאינו חוטא.
לדעת רש"י מחצית השקל ניתנה אחרי חטא העגל,ומטרתה כפרה על החטא הגדול המתואר בהמשך הפרשה, שהקיף את כל העם. לא ניתן לגשת להקמת המשכן עד שהעם לא מודע לחטא,שבעטיו היה צורך להקים את המשכן. כמו שקרבן צריך להיות מלווה בתשובה כך הקמת המשכן. ממחצית השקל קנו את האדנים שהם הבסיס של המשכן. לדעת רש"י אם ישראל לא היו חוטאים בעגל לא היה צורך במשכן.הבסיס של המשכן הוא חטא העגל.
לדעת החזקוני מחצית השקל ניתנה.לצורך הקרבת הקרבנות. בתחילת חודש אדר החלו לגבות את השקלים עד ראש חודש ניסן שאז החלו להקריב את הקרבנות מהתרומה החדשה. בשקלים היו קונים את קרבנות הציבור. התמידים שהיו קרבים כל שחר ובין הערבים וקרבנות מוסף בשבתות ובימים טובים. המימון של קרבנות ציבור חייב לבוא מכלל הציבור, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", המסר העולה מכך הוא שהיחיד יונק את כוחו מעובדת השתייכותו לציבור. ציבור אינו אוסף של פרטים אלא זו מציאות נפרדת. בימי בית שני הצדוקים אפשרו לעשירים לתרום קרבנות ציבור מכספם הפרטי וחכמים התנגדו לכך בתוקף. ציבור זו מציאות כללית רוחנית שהיחיד הוא אחד מהגילויים שלה. קרבן ציבור דוחה שבת ובא בטומאה. לעומתו קרבן יחיד אינו דוחה שבת ואינו דוחה טומאה.
בהמשך הפרשה התורה חוזרת פעם נוספת על חיוב שמירת שבת: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם….שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'". שמירת שבת קשורה להקמת המשכן. למדנו מכאן שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת. הנצי"ב מוולוז'ין מפרש שאפילו הכלים שעשו מלאכה ללא מגע יד אדם שבתו בעת עשיית מלאכת המשכן. קדושת הזמן גבוהה מקדושת המקום. השבת המבטאת את הקדושה בזמן אינה נדחית מפני הקמת המשכן המבטא את הקדושה בארץ. ובכל זאת קרבנות ציבור דוחים שבת, הציבור הוא המהות הרוחנית של המין האנושי והוא עומד מעל קדושת הזמן. עם ישראל מקדש את השבת הקבועה מששת ימי בראשית ומקדש וקובע את לוח השנה בו נמצאים המועדים. בית הדין מקדש את החודשים שבהם חלים המועדים. הזמן הוא הכלי שאליו האדם יוצק תכנים, ולא די בכך יש צורך להוריד את השכינה לארץ אל המקום, זו מטרת הקמת המשכן במדבר ובית המקדש בארץ. התורה מכוונת לקדושת האדם, הזמן והמקום על פי סדר זה.
