נח

קשת בענן- פרשת נח

המבול החריב את העולם ואחריו החל עולם חדש שבו קיימת הבטחה: "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בראשית ט, טו). הבטחה זו מעוגנת באות- סימן בעולם הטבע: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר " (ט, יב-טו). 

הקשת היא תופעה טבעית של קרני אור בדרך כלל מהשמש או הירח הנפגשות עם טיפות מים, ולכן נראה שתופעה זו הייתה קיימת מאז בריאת העולם, ועל כך אומר הפסוק: "את קשתי נתתי בענן", אותה קשת שנתתי בענן תהפוך מעתה להיות אות ברית. הלבנה הייתה מששת ימי בראשית, ומאז שעם ישראל החל את דרכו היא הפכה להיות כלי לקידוש החודש והמועדים. היצירה הטבעית שהיא מעשה ה' משתלבת עם האירועים ההיסטוריים הקורים במהלך השנים.

הקשת הנראית בענן מסמלת את מצבו של העולם אחרי המבול. יש אור המופיע בין עננים. היכולת של האדם להיחשף לאור עצמתי היא על ידי ענן המסתיר חלק מן האור. עולם נמוך במדרגתו מהעולם שקדם למבול. ה' כביכול התפשר עם חולשותיו של המין האנושי: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עוד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כא-כב). לפני המבול היה איסור לאכול בשר, מזונו של האדם היה מבוסס על צמחים בלבד ואילו אחרי המבול, כשהאדם ירד ממדרגתו, היה קיים חשש שאם נאסור עליו לאכול בשר, הוא יעבור על האיסור ולא יבחין בין דם אדם לדם בהמה, ולכן אחרי המבול ה' מזהיר את המין האנושי מפני רצח אדם ומתיר הריגת בעלי חיים לצורך האדם.

במצוות התורה קיימת גערה במין האנושי שהגיע לשפל המדרגה והיה הכרח להתיר לו אכילת בשר. ולכן יש מצוות כיסוי דם שחיטה, חובת שחיטה המקילה על צער בעלי חיים, איסור אכילת דם וחובת הכשרת בשר שמטרתה להוציא את הדם. 

החזון העתידי הוא שהצמחונות תחזור לכלל המין האנושי. עד אז שומה על המין האנושי לתקן את דרכיו ביחסים בין אדם לחברו ואחר כך נוכל לתקן את העיוות הקיים ביחס לבעלי חיים.

אות הברית של הקשת מלמדת אותנו על הדו- סטריות של הברית. מצד אחד ה' הוא "זוכר הברית", השאלה היא אם אנחנו זוכרים את הברית. האם המין האנושי מתקן את דרכיו ומבער מתוכו שחיתות חברתית ומוסרית או שהוא משלים איתה, ועלול לחזור מצב מוסרי כמו שהיה טרום המבול. אין לנו תעודת ביטוח שהדבר לא יקרה. לעיתים אנו שומעים על מקומות בעולם בהם נעשות עוולות מוסריות נוראות, הדבר ידוע והעולם שותק. כדי למנוע התדרדרות יש להרחיב ולהעמיק את החינוך. הבסיס לביטחון בעיקר ביטחון פנים הוא העיסוק הנרחב בחינוך משמעותי, שיעמיד חברה ערכית ומוסרית.

כשרואים קשת אנו מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו" ומופיע בהלכה שאסור להסתכל על הקשת הרבה זמן וקיימת הנחיה שלא לומר לחברו שיש קשת כדי שיסתכל, וסיבת הדבר שהיא הפכה להיות סימן לעולם הירוד. 

אנו מצפים לעולם שלא יזדקק לאות הקשת, עולם מתוקן, ערכי ומוסרי, שומה עלינו לפעול לכך.

לך לך

אברהם אבינו 

בפרשת לך- לך אנו נפגשים לראשונה עם אברהם אבינו היוצא מארצו וממולדתו ומבית אביו בצווי ה' ושם את פעמיו אל ארץ כנען. אברהם הוא גר וכך חז"ל מגדירים את מעמדו:

דרש רבא: מאי דכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" – מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב בתו של אברהם אבינו, שנקרא נדיב, שנאמר "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם". אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב? אלא: אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים. (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, מט ע"ב)

במקור זה נקרא אברהם בכינוי הייחודי "תחילה לגרים". אברהם היה גר וזר בממלכות האזור, ולכן הקשיים שהם מנת חלקם של זרים היו גם מנת חלקו. אמנם רש"י מפרש את הביטוי "תחילה לגרים" כנושא משמעות של גיור דתי, ושאברהם התנדב להתגייר, ולכן עזב את אמונת אבותיו שהיו עובדי עבודה זרה,  אולם נראה לי שהכוונה בביטוי זה היא לגר במובן של זר בממלכה זרה.

אברהם היה זר בארץ כנען למרות שנשא את הבטחת ה'" "לזרעך נתתי את הארץ". לא היה לו קרקע ולא בית בארץ ולא קרובי משפחה. הוא לא ניסה להשתמש בהבטחת ה' על מנת לנהוג כבעלי הארץ, הוא ידע שמדובר בהבטחה עתידית. אברהם רואה את תפקידו לפרסם את האמונה באל אחד ואת הנגזרות המוסריות הנובעות ממנה.

כשלוט אחיינו נופל בשבי במלחמת האזורית בין ארבעה מלכים לחמשה, אברהם לוקח את חניכיו ויוצא למשימה של שחרור החטוף. אברהם מצליח במשימתו ובמסגרתה הוא משחרר שבויים רבים. על פי הנוהג במזרח הקדום היה מקובל שמי שמשחרר שבויים זכאי לקחתם לעצמו כשלל, וכך אמנם מציע לו מלך סדום אבל אברהם מסרב, הוא משיב את כל השבויים למקומם. האמונה בה' מובילה לאמונה בכך שכל אדם נברא בצלם אלוקים, ואין זכות לאדם אחד לשלוט על חברו. קיימת תופעה של זר העולה לגדולה ומנצל את מעמדו על מנת לשעבד אחרים אבל אברהם ממשיך לנהוג במוסריות זה חלק מהותי של תפקידו עלי אדמות.

בעקבות הרעב אברהם יורד למצרים, והוא חושש שמא המצרים יקחו את אשתו ויהרגו אותו, ולכן הוא מבקש משרה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". פרשת לקיחת שרה במצרים מתחילה בפועל "לגור": "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם". המקור הנטוי "לגור" הוא מלשון גרות, ולכן נראה שנושא הגרות מקבל משמעות מיוחדת בפרשה. הפרשה באה ללמד כיצד מתייחסים לגרים-זרים במצרים, כשהמסר בסופו של דבר הוא שלילי – היחס לזר במצרים הוא מחפיר. לעומת זאת מוצגת דמותו של אברהם, שאמור להציג לעולם דרך הפוכה – יחס חיובי לגר.

 המצרים לוקחים את שרה כחששו של אברהם, ונותנים לאברהם מתנות: "צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים". ה' מביא נגעים גדולים על פרעה, ומתוך כך פרעה מתוודע לכך ששרה היא אשת אברהם. פרעה מפקיד על אברהם אנשים שישלחו אותו ואת אשתו עם כל רכושו והוא נע לכיוון ארץ כנען עם רכוש גדול.

סיפור זה מהווה את התשתית להיסטוריה העתידית בה בני ישראל יהיו גרים במצרים, יעבידו אותם בעבודת פרך, ובסופו של דבר יצאו מרכוש גדול. בברית בין הבתרים עליה נקרא בפרשה ה' יספר לאברהם על העתיד הצפוי לבניו.

סיפורי התורה על אברהם כזר נועדו בין שאר המטרות להעביר מסר מוסרי-ערכי כיצד יש להתנהג עם זרים. התנהגותם של הממלכות איתן אברהם בא במגע אינה מוסרית, ואברהם וזרעו עתידים להציג לעולם מערכת התנהגותית שונה בתכלית כשאחת המטרות המרכזיות של יציאת מצרים היא המבחן של עם ישראל כיצד הם יתייחסו לגרים: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וירא

האידיאלים הנשגבים של אבי האומה

בסוף פרשת לך-לך קראנו על ברית המילה שעשה אברהם בגיל תשעים ותשע ובכך זכה להוספת אות ה' לשמו, מעתה הוא קרוי אברהם ולא אברם. פרשתנו עוסקת באידיאלים הגדולים שמציב אברהם לבניו ולאנושות בכללותה.

אברהם מגיע לארץ גרר,ארצו של אבימלך. הוא חושש שמא אנשי המקום יהרגו אותו וייקחו את שרה אשתו. ה' מתגלה אל אבימלך בחלום הלילה ומזהיר אותו שהוא עלול למות על כך שחטף את שרה אשת אברהם. אבימלך טוען שלא ידע ששרה אשת איש, ומזדרז בבוקר להשיב את שרה. הוא פונה אל אברהם ואומר: "מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל  מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי: ….מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה?", אברהם עונה: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי".  דברי אברהם הם אמירה עקרונית, המוסר תלוי ביראת ה'. במקום ששם שמים אינו נמצא, בני אדם אינם מודעים לקיום כוח עליון המשגיח על מעשיהם ולכן קיים חשש גדול לשחיתות ערכית-מוסרית. יראת שמים זו מידה הנדרשת מכל המין האנושי. במאה ה-20 היו שתי תנועות משמעותיות שחרתו על דגלם את הכפירה, הנאציזם והקומוניזם, ושתיהן רצחו מיליוני בני אדם. במקרא אנו מוצאים שיראת אלוקים היא מידה אוניברסאלית. יוסף אומר לאחיו כשהם חושבים שהוא שליט נכרי: "את האלוקים אני ירא", המיילדות המצריות (על פי פירוש רשב"ם, לפי חז"ל הן היו עבריות) שיילדו את ילדי ישראל עברו על הפקודה הבלתי חוקית בעליל לרצוח את הבנים הנולדים כיוון שהיו יראות אלוקים.

פסוק נוסף בפרשתנו מציין את האידיאל שאברהם מציב לפני בניו על פי דברי ה': "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אברהם יחנך את בניו שהם עם ישראל לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. עשיית צדקה ומשפט יכולה להתפרש כמשפט צודק, אבל אז הכתוב היה צריך לומר: משפט צדק, כפי שכתוב בספר דברים: "ושפטו את העם משפט צדק". צדקה ומשפט הם שני ערכים המאפיינים את עם ישראל לדורותיו, מידת החסד שמשמעותה עזרה לחלשים ובמקביל עשיית צדק על ידי מערכת משפט החותרת לאמת. הצדקה והמשפט משלימים זה את זה. העולם אינו יכול לעמוד רק על משפט: "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה… ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל:) ומאידך העולם לא יכול להתקיים רק על צדקה ללא עשיית משפט: "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כ"ט ד').

דוד המלך מתואר כמלך שעשה משפט וצדקה: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב' ח, טו). אברהם יצווה את בניו לעשות צדקה ומשפט ודוד עשה משפט וצדקה. אברהם חי לפני מתן תורה, והאידיאל אז היה צדקה לפני משפט ואילו מלך ישראל מקדים משפט לצדקה. לעם ישראל מוצב אידיאל גבוה של יישום האמת בעולם על ידי יישם המשפט כשלצידו צדקה. 

הצדקה והמשפט הם המימוש של "דרך ה'" המאופיינת ביראת אלוקים כבסיס בתחום מידות הנפש והיישום המעשי הוא צדקה ומשפט, וכשתתכונן מלכות ישראל היא תקדים את המשפט לצדקה.

הבית הלאומי של העם היהודי, מדינת ישראל, שבימים אלו אנו מציינים מאה שנה להצהרת בלפור שהייתה ההכרה הראשונה של אומות עולם בזכותו של העם היהודי לכונן את מדינתו, מציב בפנינו את האידיאל הנשגב להראות לעולם את דרך ה' של עשיית צדקה ומשפט, ייעוד שאבי האומה הציב בפנינו.

חיי שרה

רכישת מערת המכפלה- פרשת חיי שרה

בתחילת פרשת "חיי שרה" מסופר על רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם. שרה אשתו מתה, ואברהם צריך לקברה, אבל אין לו אחוזה בארץ כנען. אברהם עומד לפני בני חת ומציג את עצמו: "גר ותושב אנכי עמכם", גר הוא אדם זר, אדם שהגיע ממקום אחר, ולמרות זאת הוא תושב, הנמצא בארץ שנים רבות. בתור גר אין לאברהם קרקע בארץ, אבל כיוון שהוא גם תושב הוא רוצה לרכוש אחוזה בארץ. בני חת אינם ממהרים למכור לאברהם אחוזה באזור מגוריהם. הם מתייחסים לאברהם בכבוד ופונים אליו: "נשיא אלוקים אתה בתוכנו" ומציעים לו לקבור את מתו במבחר קבריהם על פי בחירתו, לדבריהם אין צורך ברכישת אחוזה על מנת לקבור את שרה. אברהם מתעקש לרכוש אחוזה, הוא כנראה כבר סימן לעצמו את המקום שהוא מעוניין לרכוש, ומבקש להיפגש עם בעל המקום ששמו עפרון בן צחר. עפרון מציע לאברהם לקבל את השדה והמערה ללא תמורה, וגם להצעה זו אברהם מסרב. לאחר מכן עפרון מציע סכום של ארבע שקלים כסף, סכום מופקע, כנראה מתוך מחשבה שאולי אברהם יתחרט, אבל להפתעתו אברהם מסכים ומשלם את מלוא הסכום. המקום עובר לרשותו של אברהם ומקבל גושפנקא רשמית מבני חת: "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ".

במערת המכפלה ייקבר אברהם ליד שרה אשתו, לאחר מכן יצחק ורבקה ולאה אשת יעקב. יעקב שמת במצרים יבקש מבניו לקברו במערת המכפלה ולא במצרים והוא ידגיש בפניהם את ייחודו של המקום: "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת  הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (בראשית פרק מט, כט-לב).  אחוזת קבר נשארת בבעלות המשפחה גם כשהמשפחה מתגוררת במצרים. ניתן לאבד נחלה המשמשת את החיים כשיוצאים לגלות, אבל אחוזת הקבר תישאר. 

כלב בן יפונה המגיע לארץ בשליחות משה עם המרגלים, מגיע לחברון: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק" (במדבר יג, כב). הפסוק פותח בלשון רבים "ויעלו" וממשיך בלשון יחיד: "ויבא". כלב נכנס לבדו לחברון עיר הענקים. חבריו חששו להיכנס. לכלב היה חשוב להגיע לחברון להתפלל על קברי האבות והאמהות. הוא ראה את הנולד, והבין שחבריו עומדים לחוות את דעתם שאין ביכולת העם שיצא מצרים לכבוש את הארץ. הוא מגיע אל המקום שבו החלה האחיזה של העם בארץ, המקום אותו רכש אברהם בכסף מלא על מנת להתפלל על עם ישראל. כידוע לנו התפלות לא נענו ורוב השליחים הוציאו את דבת הארץ רעה, והדור שיצא ממצרים לא נכנס לארץ, אבל יהושע וכלב נכנסו, וכלב אחרי ארבעים וחמש שנים יבקש מיהושע להתנחל בחברון:  "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי: וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹקי: וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹקי: …וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא: וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי  עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה'  אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" : (יהושע  יד, ז-יב). יהושע נעתר לבקשתו של כלב ונותן לו את חברון : "וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה".

דוד המלך ימלוך בחברון שבע שנים על שבט יהודה בלבד. נציגי השבטים מגיעים לחברון  ומבקשים מדוד למלוך על כל שבטי ישראל, ודוד נעתר לבקשה (שמואל ב' ה'). .

חברון היא נקודה שורשית- התחלתית. אברהם רוכש את הקרקע הראשונה בארץ, כלב בן יפונה מסמן את האחיזה בארץ בעיר הענקים שגרמו למרגלים להמיס את לב העם, ודוד ייסד שם את מלכות ישראל…

תולדות

"חנוך לנער על פי דרכו"- עשו ויעקב

בפרשת תולדות אנו פוגשים את יעקב ועשו בני יצחק ורבקה ונכדיהם של אברהם ושרה. עשו ויעקב תאומים. רבקה נכנסת להריון אחרי שנים רבות של ציפייה והיא חווה הריון קשה: "ויתרוצצו הבנים בקרבה". רבקה שואלת נביא את פשר ההתרוצצות, ולדעת חז"ל הלכה לבית המדרש של שם ועבר על מנת לדרוש את ה'. רבקה קיבלה תשובה ברורה: "וַיֹּאמֶר ה'  לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה, כג). שני עמים יצאו מהילדים שיולדו לך, שני עמים שיאבקו אחד בשני, והגדול יעבוד את הצעיר. 

רבקה יולדת את התאומים: "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ" (כד) הביטוי "והנה" בדרך כלל הוא במשמעות של הפתעה, והרי רבקה ידעה? נראה שההפתעה הייתה של האב יצחק ושל הסובבים, רבקה לא סיפרה לאיש על המסר שקיבלה בעת ההיריון. עובדה נוספת עוררה התפעלות, התאומים אינם זהים:"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (כה-כו), עשו נקרא עשו בפי אביו ואמו והסובבים שראו את אדרת השער ואילו על יעקב כתוב בלשון יחיד "ויקרא", יש אומרים שהכוונה לה' שקרא לו שם, אחרי שאביו ואמו התמהמהו וקראו רק לבכור, ויש אומרים שיצחק אביו קרא לו "יעקב", הוא יעקב אחרי אחיו הבכור. עשו הוא מלשון עשייה, הוא נולד עשוי ואילו יעקב מלשון עקב הוא יעקוב אחרי אחיו. קריאת שם מקבעת תכונות וציפיות מהרך הנולד. עשו קיבל כוח עשייה, דינמיות ופעילות ואילו יעקב נגרר אחריו. רבקה לא שותפה לקריאת השם "יעקב" היא הרי יודעת ש"רב יעבוד צעיר" ולכן נראה שיצחק הוא שקרא את השם יעקב. קריאת שמות עלולה לקבע את העתיד, ציפיות מוכתבות מראש וסימון תכונות מולדות עלולות לבלום בחירה חופשית.

הכתוב ממשיך לתאר את הבנים התאומים: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:  וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (כז- כח). הביטוי "ויגדלו הנערים" מלמד שהם חונכו באותה דרך. מסביר הרש"ר הירש: "הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם".  לא ניתן להושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, וכיוון שכך נעשה, החינוך של יעקב הצליח אבל עשו היה בשדה. בגיל ההתבגרות התברר שיעקב הוא "איש תם" זו תכונתו ואילו משלח ידו הוא "יושב אהלים" רועה צאן, ואילו עשו תכונתו הנפשית הייתה "איש יודע ציד" ומשלח ידו היה "איש שדה". ניסו לכפות על עשו לשבת בכיתה, הוא ברח וכל חייו היה בחוץ בשדה ואילו יעקב נשאר באוהל. עשו פועל מחוץ לחברה האנושית הוא צייד ואיש שדה ואילו יעקב פועל בתוך האוהלים בהם שוכנים בני אדם.

טעות נוספת הייתה בקשר בין ההורים לשני הבנים. עשו אוהב את עשו "כי ציד בפיו" מביא לפיו של יצחק מטעמים או מספר לו סיפורי גבורה, הוא ידע לדבר. יצחק היה עובד אדמה בניגוד לאביו אברהם ובנו יעקב שהיו רועי צאן, ואיש השדה היה קרוב ללבו. רבקה אהבה את יעקב, הכתוב לא מסביר מדוע, כנראה שהדבר ברור, יעקב בבית איתה, והיא מזהה את תכונותיו הנעלות, "איש תם". 

טעויות חינוכיות אלו הובילו לקשיים גדולים בתוך המשפחה בין האחים ובסופו של דבר לקרע, יעקב עוזב את הבית לעשרים ושתיים שנים. 

הכתוב והמדרש לא נמנעו מלגלות חולשות וטעויות של אבותינו הגדולים וכיצד התמודדו איתם כדי שנלמד לדורות כיצד להשתדל להימנע מטעויות ואם הן קורות כיצד לנסות לתקנן.

ויצא

בית יעקב- בני ישראל

פרשת ויצא פרשה מרכזית בספר בראשית ובתולדות ישראל. בפרשת זו אנו קוראים על נישואיו של יעקב ללאה ורחל ועל לידתם של אחד עשר מתוך שנים עשר בניו. בנים אלו עתידים להיות ראשי שבטי ישראל.  יעקב יקבל שם שני בפרשת השבוע הבאה, ישראל, ובניו יהיו בני ישראל, שם של העם שבכל המקרא נקרא את תולדותיו.

"כל ההתחלות קשות" משפחתו של יעקב נבנתה בקשיים מרובים. יעקב בורח מארץ ישראל בעקבות שנאתו של עשו אחיו המאיים להורגו אחרי מות אביו יצחק. עשו אחיו התאום נשא נשים מבנות כנען ויש לו כבר משפחה וילדים, ואילו יעקב שכבר עבר את גיל ששים אינו נשוי. הוא אינו רוצה לקחת אשה מבנות כנען, הוא שמע על ההסתייגות של סבו אברהם, שהתעקש למצוא אשה לבנו יצחק דווקא מאזור לידתו בחרן, והזהיר את עבדו לבל ימצא אשה לבנו מבנות כנען. בצד האידיאולוגי קיים דמיון בין עמי כנען לעמים היושבים בצפון מזרח הארץ באזור מסופוטמיה, כולם היו עובדי אלילים. למרות זאת אברהם זיהה הבדל מהותי בין בנות כנען לבנות חרן, ההבדל בתחום המידותי. בנות חרן היו צנועות וגומלות חסדים, המידות חשובות מהדעות. רבקה גדלה בבית בתואל ולבן שהיו עובדי אלילים אבל מידותיה היו תרומיות. יעקב רוצה אשה מבנות חרן.

יעקב מגיע לחרן לביתו של דודו לבן. הוא חפץ ברחל, עובד בעבורה שבע שנים, ומרומה על ידי דודו הנותן לו את לאה במקום רחל. לבן אומר ליעקב: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". הוא רומז לו, ביתי אינו כבית אחותי שהבן הצעיר קנה את הבכורה וגנב את הברכה, אצלנו יש סדר, הבכורה נישאת לפני הצעירה.

יעקב מתעקש לשאת את רחל, הוא נושא אותה אחרי שבוע ועובד עבורה עוד שבע שנים. יעקב נושא שתי אחיות. בתקופת המקרא הייתה אפשרות לשאת מספר נשים אבל שתי אחיות התורה אסרה. "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא יח, יח). ריבוי נשים – פוליגמיה, מותר על פי התורה אבל שתי אחיות אסור אולי כלקח ממקרה לאה ורחל. כנראה שבין שתי אחיות הנשואות לאדם אחד תמיד תהיה קנאה, תחרות ושנאה. המקרה של לאה ורחל מוכיח זאת היטב. הקנאה והשנאה תעבור לילדי שתי האחיות וכך היה בין בני לאה ליוסף בן רחל. איבה שהובילה לאירוע הקשה והמזעזע של מכירת יוסף על ידי אחיו. וכלקח ממציאות זו הגיעה הפרשה הבאה: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן  הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר.  כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:" (דברים כא, טו-יז).  יעקב ביכר את בן האהובה- יוסף על פני בן השנואה הבכור- ראובן, שחטא בחללו את יצועי אביו כנראה מתוך רגשות תסכול ואיבד את הבכורה לחלוטין: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה" (דברי הימים א ה, א). יוסף מקבל פי שניים משאר אחיו בנחלת הארץ, שני בניו מנשה ואפרים הופכים להיות שבטים כדינו של בכור, ראובן נקרא בכור רק ברשימות שנמנה ראשון.

מאבק זה בין בני לאה ולבני רחל ילווה את כל דברי ימי ישראל. רדיפתו של שאול המלך הימיני מבני רחל את דוד בן ישי משבט יהודה בן לאה. מלחמות האחים אחרי נפילת שאול בגלבוע בין בני בנימין בהנהגת אבנר בן נר ליואב בן צרויה אחיינו של דוד. ואחרי מות שלמה שנים רבות פועלות בארץ שתי ממלכות, ממלכת יהודה וממלכת ישראל, יהודה ויוסף. 

יחזקאל הנביא צופה שבעתיד תהיה השלמה בין שתי הקבוצות: "דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".

וישלח

יעקב וישראל

השם יעקב נקרא על אחיזתו בעקב עשו בעת לידתו. עשו השתמש בשם זה על מנת להראות את ניסיונותיו של יעקב לרמות אותו: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (כ"ז ל"ו). פירוש הפועל לעקוב הוא ללכת אחרי או לשון סיבוב דומה לפועל לעקוף. ב' ופ' הם אותיות בומ"פ שלעיתים קרובות מתחלפות. הנביא ירמיהו משתמש בפועל לעקוב כמעשה רמיה ולשון הרע: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ"  (ט, ג). חיי יעקב היו מסובכים וקשים ולעיתים נאלץ לחרוג מהאמת הצרופה כדי להתקיים. כך מול אחיו עשו ואחר כך מול לבן דודו.

בפרשת השבוע שלנו יעקב מקבל שם נוסף ישראל. "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב, כט). משמעות הפועל שרית הוא נאבקת, התמודדת בהצלחה דומה ללשון שררה, בערבית 'שר' – לחם. וכך מספר הנביא הושע: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" (הושע יב, ד-ה). יעקב נעשה שווה למלאכים ואף עולה עליהם. השם ישראל יש בו גם את המילה ישרות. ישרות ושררה כאחד. שני פעלים הנראים כסותרים זה את זה, השררה לרוב גורמת להתרחקות מן היושר, אבל לא כך אצל ישראל, השררה והיושר מחוברים יחדיו, אידיאל נשגב שנראה כאוטופי אבל לפי אמונתנו הוא בר השגה.

השם יעקב לא התבטל בניגוד לאברהם שה' משנה את שמו מאברם לאברהם, והשם אברם התבטל לחלוטין. חז"ל אמרו שאסור לקרוא לאברהם אברם, וכל הקורא לאברהם אברם עובר על מצוות עשה ולא תעשה. אברם אינו עוד אב לארם בלבד מקום הולדתו אלא אב המון גויים. לאברהם יש תפקיד אוניברסאלי להעביר לעולם את האמונה באל אחד ואת הערכים המוסריים הנובעים ממנה. מי שיצמצם את תפקידו של אברהם לעם אחד בלבד יאבד את ייחודו. המשימה שהוטלה על אברהם כאדם פרטי תתבצע בעתיד על ידי עם שלם שיקום מזרעו. לעומת זאת המשמעות של השם יעקב תלווה את עם ישראל שנים רבות. אומות העולם ישלטו על ישראל וישראל יאלצו להחזיק בעקבם כדי למנוע מהם לדרוך עלינו. עם ישראל בדורות רבים עד היום נאבק על קיומו הפיזי וביתר שאת על קיומו הרוחני. המאבק בהתבוללות יותר קשה ומסובך מהמאבק על הקיום הפיזי. זו הסיבה שהשם יעקב לא התבטל. השאיפה היא להגיע למצב בו השם ישראל יהיה השם המרכזי, כשעם ישראל יממש את תפקידו האוניברסלי.

פרשת וישלח מסמנת את קשיי הגאולה. יעקב יוצא מבית לבן וחוזר לארץ מולדתו. הוא יצא כאדם בודד, חסר כל, וחזר ברכוש גדול עם משפחה גדולה, אבל הגלות הרוחנית עדיין מלווה אותו. הוא חושש מהמפגש עם אחיו עשו, ומכין את עצמו לכל האפשרויות: דורון, מלחמה ותפילה. ובמפגש עצמו הוא מתרפס לפני עשו: "ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" (ל"ג י"א). אונס דינה והעימות בין יעקב לשמעון ולוי ממחיש את המתח בין האב יעקב בעל הניסיון החושש לבניו הצעירים הקנאים לכבוד משפחתם והעם שעתיד להיות המצפן המוסרי של העולם.

פרשה זו יכולה להוות עבורנו ציון דרך לדורנו, דור התקומה שעדיין מתמודד עם מציאות מורכבת. רמת ההתחשבות בדעת אומות העולם, כבוד לאומי, שמירה על קיומו הנבדל של ישראל מאומות העולם. הקביעה ש "מעשה אבות סימן לבנים" מכוונת אותנו להעמיק בסיפורי האבות על מנת שמעשיהם כאנשים פרטיים יכוונו את קיומנו הלאומי המחודש.

וישב

יוסף ואחיו

פרשת וישב פותחת בסיפור יוסף ואחיו. יוסף בנו האהוב של יעקב, בכור בניה של רחל, שמתה בלידת בנימין, מקבל יחס מיוחד מאביו, הוא בן זקונים ואביו עושה לו כתונת פסים, לבוש יקר ומכובד. המקרא מנמק את אהבת יעקב ליוסף בעובדה שהיה בן זקונים וניתן להוסיף שהוא הבן הבכור של אשתו האהובה רחל, על רחל ויוסף נאמר שהיו יפי תואר ויפי מראה. ניתן לשער שיעקב היה מתבונן ביוסף ונזכר באשתו האהובה שהלכה לעולמה.

יוסף חולם שני חלומות באחד הוא רואה את עצמו ואחיו מאלמים אלומות, אלומתו זקופה וכל האלומות משתחוות לה ובחלום השני הוא רואה את השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו. יוסף בחלומותיו רואה את עצמו כמנהיג המשפחה בארץ ובשמים. ההנהגה שהוא זוכה לה על פי החלום הראשון מגיעה אליו בכוח מאמציו, הוא עובד בשדה עם אחיו, והישגיו יותר משמעותיים. לפי החלום השני הבריאה משתחווה לו, יש הסכמה אלוקית לעובדה שהוא מנהיג המשפחה,יוסף מדמה את עצמו לבורא העולם שהשמש וצבא השמיים משתחווים לו. 

על פי החלום הראשון עדיין יש מקום להנהגה רוחנית שתעמוד לצידו או מעליו של יוסף ואילו לפי החלום השני הנהגתו מקיפה את הכול. החלום הראשון הרגיז את האחים בלבד ואילו החלום השני מביא גם את אביו לגעור בו. אביו אהבו ונראה שתכננן לתת לו את הבכורה כי הוא בכור אשתו האהובה וליטול את הבכורה מראובן שהיה בכור לאה, אבל ההנהגה בישראל שייכת לשבט יהודה: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו".

יוסף רוצה להיות הבן הממשיך הבלעדי של יעקב, שנטל את הברכות מאחיו עשו. יעקב נטל את ברכת אברהם, שהיא הברכה להעמיד עם שיישא את הבשורה של האמונה באל אחד והמוסר בעולם, וגם קיבל מאביו את הברכה שהייתה מיועדת לעשו, כלכלה ופוליטיקה: "ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש (כלכלה) יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים" (פוליטיקה). יצחק ככל הנראה תכנן לתת את ברכת אברהם ליעקב והברכה הארצית לעשו. יוסף רוצה להמשיך את דרך אביו. אבל הוא אינו מודע לכך שבין יעקב לעשו לא היה יכול להיות שיתוף פעולה, יעקב לא אהב את עשו, ועשו שנא את יעקב. יעקב מצפה שמצב זה לא יחזור במשפחתו, והוא יוכל לחלק את התפקידים בין בניו, וכך יעקב יעשה בעתיד, יוסף יקבל את הבכורה ויהודה יקבל את המלוכה. 

יעקב "שמר את הדבר", החלום השני היה נראה ליעקב כחלום נבואי בניגוד לחלום הראשון שלא ברור אם יעקב היה מודע לו. יעקב מצד אחד גוער ביוסף: "הבא נבוא אני ואמך להשתחוות לך ארצה?" ומצד שני חושב שייתכן והדברים יתגשמו.

החלום הראשון התגשם במלואו, האחים כשירדו למצרים השתחוו פעמים רבות למשנה למלך מצרים שהוא יוסף ללא ידיעה שהוא אכן יוסף. אם השמש היא יעקב, יעקב בסוף ימיו משתחווה ליוסף: "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (בראשית מ"ז לא) , רש"י מפרש: "תעלא בעידניה סגיד ליה" (השועל בזמנו השתחווה לו), יוסף כעת הוא משנה למלך, ויעקב משתחווה לו. הירח חסר והאב והאחים לא משתחווים ביחד ליוסף. החיסרון מעיד על כך שאמנם רוב החלום אמיתי אבל "אין חלום בלא דברים בטלים".

בעתיד יוסף וזרעו ייטלו חלק מרכזי בנהגת עם ישראל. יהושע משבט אפרים יוביל את עם ישראל בכיבוש הארץ. במדרש מתואר דו שיח בין יהושע לשמש, כשהשמש עומדת לשקוע ובימים ההם לא נלחמו בלילה, ויהושע לא סיים את המערכה. יהושע אומר לשמש, אבי יוסף אמר "והנה השמש והירח" ולכן אני מצווה עליך שלא תשקעי, ומיד "וידום השמש והירח עמד". נחלות אפרים ומנשה היו נחלות גדולות מאד במרכז הארץ, מאזור בית אל בדרום עד רמות מנשה בצפון. ממלכת ישראל שהוקמה על ידי ירבעם משבט אפריים הייתה ממלכה חזקה וגדולה למרות שהתנתקה מבית המקדש. בגאולה האחרונה משיח בן יוסף הוא  הכוח המוביל את הגאולה הארצית, יוסף הוא ציון (גימטריא שווה- 156)  שאחריו יגיע משיח בן דוד.

מקץ

עליית יוסף למלכות ומרד החשמונאים 

 פרשת מקץ נקראת כל שנה בחג החנוכה. בפרשה אנו קוראים על התגשמות חלומותיו של יוסף. בפרשת השבוע הקודמת, פרשת וישב, קראנו על חלומותיו של יוסף שכל האחים משתחווים לו ואפילו אביו אמו. 

בעקבות חלומות אלו האחים מקנאים בו, הקנאה מובילה לשנאה, האחים מתכננים להורגו ובסופו של דבר הוא נמכר לעבד במצרים. לא רק שחלומותיו אינם מתגשמים אלא הוא הולך מדחי אל דחי. במצרים הוא עובד אצל פוטיפר שר הטבחים, הוא מתמנה לאמרכל ביתו של פוטיפר. אשתו של פוטיפר מעלילה עליו עלילת שווא ומושלך אל בית הסוהר לשתים עשרה שנים, עשר שנים על הדיבה שהוציא על אחיו ועוד שנתיים על שביקש משר המשקים שיסייע לו להשתחרר, והיה בכך חוסר אמונה, שהרי יוסף החכם היה אמור לדעת ששר המשקים ישכחהו.

יוסף אינו יוצא מבית הסוהר כי קצבו את דינו אלא בגלל חלומותיו של פרעה. פרעה חולם שני חלומות בראשון הוא רואה פרות יפות מראה ובריאות בשר ואחריהן פרות רעות מראה ודקות בשר, הפרות הרעות בולעות את הפרות הבריאות בחלום השני הוא רואה. שבלים בריאות וטובות ואחריהם צומחות שבלים דקות, השבלים הדקות בולעות את השבלים הבריאות. חכמיו מנסים לפתור את החלומות אבל הפתרונות אינם מתיישבים על לבו. שר המשקים נזכר בנער העברי שישב איתו בבית הסוהר שהוא פותר חלומות. יוסף מובהל אל פרעה ופותר את החלומות, יהיו שבע שנות שובע ואחריהם שבע שנות רעב, שישכיחו את שנות השובע. יוסף אינו מסתפק בפיתרון החלומות אלא מציע לפרעה תכנית כלכלית נרחבת של אגירת תבואה בשנות השובע לצורך שנות הרעב. בשבוע הבא נקרא בהרחבה על מימושה של התכנית בהצלחה על ידי יוסף. עלייתו של יוסף למלכות הגיעה ביד ההשגחה וגם בהשתדלותו, הוא היה יכול להסתפק בפתרון החלומות ולא להגיש לפרעה תכנית מפורטת כיצד להתמודד עם הרעב הקשה שעתיד להגיע. הצעת התכנית גרמה לפרעה להבין שמדובר באיש חכם, שראוי להוביל תכנית זו. יוסף מתמנה לשר האוצר באימפריה המצרית וזוכה גם לתפקיד משנה למלך. כשאחיו יגיעו למצרים לרכוש מזון הם לא יכירו אותו וישתחוו לו ובכך יתגשם החלום הראשון, וכשאביו יגיע למצרים הוא ישתחווה לו בתור משנה למלך ובכך יתגשם החלום השני.

יוסף שמר על זהותו בכל הטלטלות שעברו עליו מאז שנמכר לעבד, אשת פוטיפר קוראת לו "עבד עברי", בבית הסוהר הוא מספר לשר המשקים: "גנב גונבתי מארץ העברים", כששר המשקים מספר לפרעה על יוסף הוא מכנה אותו "נער עברי". ארץ העברים והעברים היו ידועים בתקופה ההיא. נושא זה של מקור השם עברי נידון רבות במחקר. נראה שהמקור הוא עבר בן שלח נינו של שם בן נח. נראה שהיה אדם מיוחד על פי מסורת חז"ל היה נביא, ולכן צאצאיו נקראים עברים. אברהם מכונה בשם עברי וכן שאר צאצאיו. שמירת הזהות העברית תוך כדי פעילות במערכות המלוכה המצרית היא משימה קשה, אבל יוסף לא מסתיר את זהותו. בסוף ימיו הוא מבקש מאחיו שימסרו לדורות הבאים, שכשהמשפחה שתהפוך לעם ותצא ממצרים ייקחו את עצמותיו עימהם לארץ ישראל.

מרד החשמונאים נגד היוונים הסורים היה כדי לשמר את הזהות היהודית: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".מרד נגד ממלכה חזקה עם צבא גדול וחזק דבר שנראה חסר סיכוי, מתתיהו ובניו חשו שהקיום היהודי עומד בסכנה עצומה של התיוונות שמשמעותה איבוד הזהות. פך השמן מסמל את הקיום היהודי שיישאר לנצח למרות קטנותו וחולשתו בין העמים.

יוסף מעביר מסר לדורות הבאים,ניתן לקיים יהדות בתנאים שנראים בלתי אפשריים. ברור שהדרך הטובה ביותר לשימור הזהות היא במדינה יהודית עצמאית המקנה ביטחון כמסגרת ומהות כתוכן. יוסף יודע שיגיע יום והמשפחה המורחבת תצא ממצרים ותחזור למולדתה והחשמונאים הבינו שהערובה לשימור ופיתוח הזהות היא הקמת מדינה עצמאית. ההיסטוריה מחייבת מחשבה על מצבנו כיום במדינת ישראל.

ויגש

"לב בנים על אבותם"

יהודה ניגש לשליט המצרי, שמתעלל בו ובאחיו ומנסה להשאיר אצלו את האח הקטן לעבד, לפגישה גורלית מתוך מטרה לשחרר את האח הקטן ולהשיבו לאביו. יהודה ערב את הנער מעם אביו, הוא התחייב להשיבו. נאומו של יהודה הוא מלאכת מחשבת רטורית. הוא פותח בתחנונים: "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה". ומיד הוא עובר להצגת טענות תקיפות על השליט המצרי ש"תפר להם תיק"- מעליל עליהם עלילת שווא מהפעם הראשונה שפגשם: " אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח.  וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבו.  וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו". ואחר כך הוא מוסיף ומראה את קשיות לבו של השליט, האחים ענו לבקשתו ואמרו: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת", והשליט באכזריותו עמד בתוקף על דעתו: "וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי". הוא ממשיך ומתאר את השתלשלות האירועים חזרתם של האחים אל אביהם, סירובו של האב לשלוח את בנימין למצרים והסכמתו לבסוף אחרי שיהודה ערב להחזירו בריא ושלם. יהודה מסיים את דבריו בדברים נחרצים: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה"  והוא מסיים את דבריו: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי".

יהודה מזכיר בנאומו ארבע עשרה פעמים את האבא, יהודה נותן י"ד לאביו. זה יהודה שייעץ לאחים למכור את יוסף ולא חשש לשלומו של האב כשישמע שבנו האהוב ככל הנראה נטרף, אחרי שיראה את כתונת הפסים טבולה בדם. 

יהודה מזכיר בנאומו שלש עשרה פעמים את העובדה שהאב והאחים עבדים של השליט.הנכונות להיות עבדים כתהליך של תשובה על מכירת אחיהם לעבד. המספר שלש עשרה מזכיר שלש עשרה מידות רחמים שהם המפתח לבקשת סליחה ומחילה, תהליך של תשובה, המתאים ליהודה שגם במעשה תמר אמר "צדקה ממני" וקיבל אחריות מלאה על מעשיו.

מכירת יוסף ביטאה נתק רגשי של הבנים מאביהם עקב אהבתו המיוחדת ליוסף בן הזקונים שהיה יתום מאמו רחל. נתק רגשי מאב ולא מאם הוא תופעה שכיחה בעבר וגם בהווה. נאומו של יהודה מלמד אותנו עד כמה נתק מאב פוגע באב וגם בבניו. 

היוחסין בישראל נקבעים על פי האב, כהן לוי וישראל נקבעים על פי האב. האב בשותפות עם האם המסייעת לו אחראי על חינוכם של ילדיו והעברת המסורת לדורות הבאים: "ולמדתם אותם את בניכם". שתופעה של ניתוק קשר עם אב הופכת להיות שכיחה, 

בני יעקב יהיו בני ישראל על שם אביהם והם יהוו את התשתית להקמתו של עם ישראל. קשר משמעותי עם אב הוא הערובה להמשך קיומו של העם בדורות הבאים, רק אחרי תיקון החטא כלפי האב, יוסף יכול להתוודע לאחיו ובכך המשפחה מתאחדת.

ויחי

חיבור האבות לארץ ישראל- פרשת ויחי 

פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית. רש"י בתחילת הספר שואל מדוע התורה פתחה בסיפור בריאת העולם,ועונה שסיפור הבריאה נועד ללמד שאם אומות העולם יערערו על זכות עם ישראל בארצו, נענה להם שהעולם נברא, והבורא לקחה מהעמים שישבו בה ונתנה לנו.

רוב ספר בראשית עוסק בסיפורי האבות, אברהם, יצחק ויעקב. ההתגלות הראשונה לאברהם הייתה בציווי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אברהם מתהלך בארץ לאורכה ולרחבה, הוא קונה את מערת המכפלה לקבורת שרה והוא עצמו ומשפחתו יקברו בה בעתיד.

יצחק נולד בארץ וכל ימי חייו לא יצא מן הארץ ונקבר במערת המכפלה.

יעקב נולד בארץ,  במהלך חייו נאלץ לחיות בבית דודו לבן ושם הקים את משפחתו הענפה, חזר לארץ, ושבעה עשרה השנים האחרונות של חייו חי עם משפחתו ליד בנו האהוב יוסף. לפני מותו מבקש מיוסף: "אם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם", יוסף נענה לבקשת אביו: "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ".מסע הלוויה של יעקב יוצא ממצרים ברשות פרעה, המסע אינו בדרך הקצרה ממצרים לארץ כנען דרך צפון סיני אלא דרך עבר הירדן המזרחי ומשם חוצה את הירדן לכוון חברון למערת המכפלה. יעקב מקים את משפחתו בגלות ומשם חוזר לארץ כהכנה לכך שעם ישראל יתגבש בגלות מצרים ויציאת מצרים תהיה לידתו של העם, גם מסע קבורתו של יעקב מסמן את המסע העתידי של עם ישראל לכוון הארץ, בני ישראל שיצאו ממצרים לא הלכו בדרך הקצרה לארץ: "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" אלא סבבם במדבר, והמסע שארץ ארבעים שנה היה במרחבי מדבר סיני, הכניסה לארץ דרך עבר הירדן המזרחי. יעקב הוא ישראל, חייו הפרטיים הם בבואה של החיים הישראליים העתידים.

ספר בראשית מסתיים בבקשתו של יוסף בן יעקב מאחיו שכשבני ישראל יצאו ממצרים ייקחו איתם את עצמותיו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".הבקש ה מולאה על ידי משה ביציאת מצרים, שלקח את עצמות יוסף ויהושע יקברם בשכם בכניסה העם לארץ. יוסף בכל שנות גלותו במצרים לא הסתיר את זהותו העברית, הוא נקרא בפי שר המשקים "נער עברי" והוא מספר: "גנוב גונבתי מארץ העברים". עמדתו הבכירה במצרים לא השכיחה ממנו את שורשיו. יהושע בן נון משבט אפרים בן יוסף ינחיל לעם ישראל את הארץ.

בפרשתנו יעקב מברך את בניו לפני מותו. בברכות ניתן לזהות את האזורים בארץ שבהם עתידים השבטים להתנחל. שתי דוגמאות:

בברכה ליהודה: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ"- ארץ יהודה תהיה משופעת בכרמי גפנים, היבול כל כך מרובה שעל עיר אחד או אתון אחת יעמיסו כמות גדולה של ענבים. היין יהיה בשפע ויותז על בגדי דורך הענבים וייראה כאילו כיבס את בגדיו ביין.

באזור צפת ואצבע הגליל ישב שבט נפתלי.יעקב מברך: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר". שלוחה הכוונה לאדמת שלחין, שטח המושקה בידי אדם חוץ ממי הגשמים. חז"ל דרשו: "אילה שלוחה- זו בקעת גנוסר, שהיא ממהרת פירותיה כאיל" (בראשית רבה). "הנותן אמרי שפר" מתרגם אונקלוס: "יהו מודן ומברכין עליהון" – כל מי שנהנה מהפירות שגדלים בארץ נפתלי מודה ומשבח למי ששלח ברכה זו לעולם.

כדאי לעיין בברכות נוספות של יעקב לבניו ולזהות את חבלי נחלתנו.

דברים

העברת האחריות מהמנהיג אל העם

השבת אנו פותחים בקריאתו של ספר דברים, דברי משה רבנו, נאומי הפרידה שלו ערב הסתלקותו מהעולם הזה. משה רבנו מורם מעם, אישיות חד-פעמית, התורה בסוף הספר תעיד עליו: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה'  פָּנִים אֶל פָּנִים", עומד להיפרד מהעם שאותו הוציא ממצרים. פרידה זו עלולה ליצור משבר קשה, הדומה למעבר מילדות לבגרות אצל כל אדם, הצריך לעמוד בעצמו מול אתגרי החיים ללא סיוע של הוריו. משה עצמו תיאר את הקשר שלו לעם: "כאשר יישא האומן את היונק" (במדבר י"א י"ב). 

משה מרגיש חובה להכין את העם ליום שאחרי מותו. בתחילת נאומו הראשון עוסק משה בשני נושאים. הוא מספר שני אירועים מן העבר בצורה אחרת, שאינה דומה לסיפור המקורי כדי להעביר מסר חשוב לעם.

הנושא הראשון הוא האחריות להקמת מערכת משפט חזקה, שהיא הבסיס לקיומה של חברה. בספר שמות מסופר על ביקורו של יתרו חותן משה במחנה ישראל. יתרו רואה תופעה משונה, משה יושב כשופט יחיד מהבוקר עד הלילה ודן. יתרו מזדעזע ממצב זה והוא שואל את משה: "מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד  עָרֶב?". משה עונה: "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.  כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו". יתרו מזהיר את משה: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". יתרו לא מסתפק בהסתייגות מהתנהלותו של משה אלא מייעץ לו להקים מערכת משפט ענפה, משה יעמוד בראשה אבל עומס העבודה לא יוטל עליו בלבד: "הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם". 

אחרי קרוב לארבעים שנה כשמשה מספר סיפור זה,אינו מזכיר את יתרו ועצתו. הוא מספר שלא היה יכול להמשיך ולשפוט את העם לבדו: "וָאומַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם…אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם".  העם השיב בחיוב לבקשת משה: "וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת". 

הסיפור ההיסטורי המדויק אינו חשוב כעת, פניו של משה אל העתיד. האחריות על עיצוב מערכת משפט צודקת ושוויונית מוטלת על העם ולא על מנהיג זה או אחר,משה נותן הנחיות בסיסיות לשופטים שיבחרו על ידי העם: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". ערב הכניסה לארץ משה מעביר מסר לעם שהקמת מערכת זו היא הערובה להמשך קיומו של העם בארץ.

הנושא השני פרשת חטא המרגלים, ההחמצה הטרגית של העם שיצא ממצרים שלא יזכה להיכנס לארץ, ורק הדור הבא יזכה לכך. בספר במדבר מסופר שמשה שלח מרגלים בצווי ה'. לפני היציאה לשליחות משה מתדרך אותם מה המידע שעליהם להביא מארץ כנען. הם מתבקשים לספר לעם על העם היושב בארץ, מבנה הערים, מצב החקלאות ועוד. המרגלים יוצאים לשליחות וחוזרים אחרי ארבעים יום ובפיהם תשובות, אבל מוסיפים חוות דעת שלא התבקשו לתת. לדעתם הארץ טובה, אבל אין אפשרות להיכנס ולכבוש אותה. עם העבדים לא מסוגל להילחם עם עמים חזקים וערים בצורות. שני שליחים יהושע בן נון וכלב בן יפונה מסתייגים מחוות דעת זו, אבל חוות דעתם של המרגלים מתקבלת על ידי רוב העם. המרגלים נענשים בעונש מוות בידי שמים ועל העם נגזר שלא ייכנסו לארץ, כולם ימותו במדבר. 

אחרי כמעט ארבעים שנה בפרשתנו, משה מספר סיפור אחר. היוזמה לשליחת המרגלים הייתה של העם, כנראה שהעם יזם וה' הסכים, אבל משה לא מזכיר זאת. האחריות היא של העם, שרצה בשליחות זו, וקיבל את דעתם של אותם שליחים. משה אינו מזכיר כלל את חטאם של עשרת המרגלים, ההיפך, הוא מציין שהם חזרו לעם ואמרו שהארץ טובה, ולמרות מידע זה העם החליט שאינו רוצה להיכנס לארץ.  עשרת המרגלים שמתו לפני עשרות שנים אינם רלוונטים, האחריות מוטלת על כתפי העם. משה מעביר לעם מסר שהאחיזה בארץ, שתהיה מסובכת מוטלת עליהם, לא על ההנהגה. אם העם ירצה ויבין את הקשר הפנימי שלו לארץ הוא יוכל לאחוז בה, ואם לא יתאחד סביב קשר זה הארץ עלולה להישמט ממנו כפי שקרה לדור יוצאי מצרים.

דברי משה היו יפים לדור באי הארץ והם בבחינת נבואה שנצרכה לדורות ולכן נכתבה.

ואתחנן

שמע ישראל

משה בתחילת נאומי הפרידה שלו מעם ישראל סקר את האירועים הראשונים שאירעו לעם מאז שיצאו ממצרים ונהיו לעם. ה' הוציא אותם משעבוד מצרים לחירות, היעד אליו העם הולך הוא ארץ ישראל, העם שיצא ממצרים לא זכה להגיע ליעד הנכסף. בדרך העם עובר דרך הר סיני, שם הוא זוכה להתגלות האלוקית ומקבל את עשרת הדברות, וה' משגיח עליהם. אירועים דרמטיים כאלו לא אירעו לעם אחר בהיסטוריה העולמית.

וכאן המקום להציג לפני העם את המניפסט המבטא את הנאמנות לה' שהתגלה אליהם מיציאת מצרים עד סף הכניסה לארץ, התגלות באותות ומופתים, דיבור ישיר, דאגה לכל צרכיהם. המניפסט פותח בהכרזה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". חז"ל קראו להכרזה זו: "קבלת עול מלכות שמים". ולכן קבעו פרשה זו כפותחת את קריאת שמע פעמיים ביום, בוקר וערב.

להכרזה שה' אלוקינו הוא ה' אחד יש מספר משמעויות. רש"י מפרש שה' שהוא עתה אלוקינו, אלוקי ישראל, יהיה בעתיד אחד, כשכל אומות העולם יכירו בייחודו. שאיפה זו כתובה בדברי הנביאים צפניה וזכריה: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'" (צפניה ג, ט),  "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). הרשב"ם  נכדו של רש"י רואה הכרזה זו כאמירה שה' אחד ולא ניתן לשתף עמו כוח אחר, הנושא המרכזי בספר דברים הוא המאבק באלילות, ופסוק זה מבטא מאבק זה. רעיון זה מבוטא בפסוקים רבים בדברי משה וגם בספרי הנביאים. בפרק ד' משה אמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה'  הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ". 

חז"ל ראו פסוק זה כעדות: "אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות י"ד:), עדות היא הכרזה כלפי העולם. הנביא ישעיהו קורא לעם ישראל עדים: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'  וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה" (מ"ג י).  בספר התורה האותיות עי"ן של שמע ודל"ת של אחד מוגדלות, והן יוצרות את המילה עד. בתלמוד מפיע שחשוב להאריך באמירת האות דל"ת שלא ישתמע רי"ש במקום דל"ת, ואז המשמעות תהיה הפוכה אחר ולא אחד. 

במסורת חז"ל הפסוק נאמר על ידי בני ישראל שהם בני יעקב אבינו ששמו ישראל,ובכך הם ביטאו את נאמנותם המוחלטת לאמונתו של אביהם למרות השוני באופיים של הבנים: "לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי ….מאחר שהוכיחם כל אחד ואחד בפני עצמו חזר וקראם כולם כאחד אמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו 'שמע ישראל אבינו'- כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אלא ה' אלהינו ה' אחד ועל כן הוא אומר +בראשית מז לא+ וישתחו ישראל על ראש המטה, וכי על ראש המטה השתחווה אלא שהודה ושבח שלא יצא ממנו פסולת" (ספרי פרשת ואתחנן). הגילוי של אחדות ה' מותנה באחדות של בני ישראל סביב אמונה זו. העם היהודי הוא עם מגוון, קווי אופי שונים, כישרונות שונים, אידיאלים שונים, מציאות זו עלולה בקלות לגלוש לשנאת חנם ואפילו למלחמת אחים. המכנה האמוני המשותף שאותו מבטאים בני יעקב הוא הארובה היחידה לשמירת שלמות העם. ולכן כל מצב קיצוני של פירוד ושנאה כרוך דומה לאיסור אלילות- עבודה זרה.  בפרק י"ד משה יציג בפני העם איסור לשרוט על מת: "לא תתגודדו", זה היה מנהג כנעני לשרוט את הגוף כאות צער על מתים, חז"ל ראו איסור זה כהסתייגות מעשיית "אגודות אגודות", שלא יהיו שני בתי דין בעיר אחת. המחלוקת רצויה ולגיטימית אבל שני בתי דין זה פירוד מוחלט, הקשור לאיסור עבודה זרה. העם אינו מצליח לבטא את משימתו העיקרית והיא עדות על ייחוד השם.

מעבר לאמירה יום יומית של פסוק זה, חכמים ראו אמירת "שמע ישראל" בסוף ימי חייו של אדם, ביטוי לסיום משימתו עלי אדמות. מסופר על רבי עקיבא שיצאה נשמתו באמירת המילה "אחד" סופו של הפסוק שמע ישראל: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד" (ברכות ס"א). בדורות רבים יהודים עלו על המוקד ובשעת מותם קראו פסוק זה, המבטא את מילוי משימתם היהודית עלי אדמות.

השמיעה היא הפנמה מחשבתית- אמונית האמורה ללוות את המאמין כל ימי חייו. ילד קטן אביו מלמדו לומר שמע ישראל והפסוק אמור ללוות אותו כל חייו. אמונה זו אמורה להשפיע על ההתנהגות המעשית ובכך יעסוק משה בהמשך נאומיו.

עקב

שמירה וקיום הברית בין ה' לישראל

משה רבנו בספר דברים מזכיר לעם ישראל  את הברית שנכרתה במעמד הר סיני עם ה', ומחדש אותה. במהלך ההיסטוריה היה צורך לחדש את הברית במיוחד אחרי דורות שנראה היה ששכחו ברית זו או שיש חשש שישכחו אותה. העם העומד לעבור את הירדן אמור להתחיל במערכת חיים חדשה, שאינה דומה כלל ועיקר לחיים במדבר. חיים של עם חופשי החי בארצו. בארץ אחרי הכיבוש יישארו שרידים של עמי כנען שאמונותיהם ותרבותם שונות לחלוטין מישראל, החשש שמא ישראל ישכחו את הברית הוא חשש סביר.

משה מעביר לישראל את המסר שחייהם הפיזיים כאומה בארץ תלויים בקיום הברית: 

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה'  אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ."-  יסוד ההדדיות, שמירת המשפטים ועשייתם וכנגדה שמירת הברית ותוספת של חסד בזכות השבועה לאבות: אברהם, יצחק ויעקב.

שמירת הברית והחסד מצידו של ה' תגיע בשלושה תחומים:

א. כלכלה- וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ .

ב. בריאות- וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ.

ג. בטחון- וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה'  אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם.

בצד ההצלחה להעניק ביטחון מול העמים העוינים את הישות הישראלית בארץ, משה מזהיר: "וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ". 

קיומו הפיזי של עם ישראל בארץ ישראל בלבד: "עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ", אין היתכנות של חיים ישראליים- לאומיים בחוץ לארץ. ובהמשך הפרשה משה מספר לעם באריכות את שבחיה של ארץ ישראל: "כִּי ה'  אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת". 

ספר דברים מכיל את נאומי הפרידה של משה מהעם. משה לא זוכה להיכנס לארץ אבל כמנהיג אחראי מתדרך את העם לקראת העתיד בארץ. כל שנות הנדודים במדבר היו הכנה לכניסה לארץ והתחלת החיים הלאומיים, חיים טבעיים של עם החי בארצו בניגוד לחיי המדבר שהיו ניסיים. במדבר המן יורד מן השמים מידי יום, המסורת מספרת על בארה של מרים המספק מים לעם ועל ענני הכבוד המגנים מפני פיגועים. בארץ העם אמור לדאוג בעצמו לביטחון וכלכלה, ואם ישמור על הברית יקבל סיוע וחסד ממרוממים. 

ניתן להבין מתוך דבריו של משה שקיימת התאמה מהותית בין העם לארץ, שאם העם יתפקד בצורה מיטבית, הארץ תיתן לו את הדרוש לו לקיומו בעין יפה. קשר זה בין עם לארצו אינו מובן לאדם הרציונלי, שהרי עם מוכשר יכול להתקיים בכל פיסת ארץ על פני כדור הארץ, אם יתנהג בתבונה. אבל החכמה האנושית אינה חזות הכול, יש עקרונות וערכים שאינם נתפסים בשכלו של האדם אבל אנו מאמינים שהם קיימים, ובתוכם העיקרון הזה, שלכל עם יש פיסת ארץ השייכת לאופיו הלאומי ורק שם הוא יכול להצליח, ובמיוחד עם ישראל שיצא ממצרים עם יעד ברור- ארץ ישראל. 

המקור לברכת המזון שאנו מברכים בתום ארוחה הוא מפסוק בפרשתנו: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" כך אמור להסתיים הפסוק, הברכה על האוכל שאכלנו ושבענו, אבל הפסוק מסתיים במילים: "על הארץ הטובה אשר נתן לך" עיקר הברכה על הארץ, שהיא המקור לברכה. בפועל בברכת המזון אנו מברכים גם על המזון וגם על ירושלים, אבל במרכזה של ברכת המזון נמצאת הברכה על הארץ כשבתוכה אנו מזכירים את ברית המילה ומתן תורה שהם יסודות הקשר בין ה' לישראל, יסודות המתגלים בתוך המעטפת של הקיום הלאומי בארץ.

ראה

חופש הבחירה ומעמד הר גריזים כבסיס לנאום המצוות

פרשת ראה פותחת את נאום המצוות של משה רבנו במרכזו של ספר דברים. ניתן לצוות רק מי שיכול לעבור על הציווי ולכן הבחירה החופשית מהווה את הבסיס לקיום המצוות. משה בפסוקים הראשונים של הפרשה המהווים הקדמה לנאום המצוות פורס עיקרון יסודי זה:

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה,  אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'  אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם,  וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'  אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".(דברים י"א).

קיום המצוות ושמירתם, מצוות עשה ומצוות לא-תעשה מביאים לשכר שהיא הברכה ולעונש קללה. במגילת איכה שעל פי המסורת מיוחסת לירמיהו הנביא מופיע פסוק: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (ג' לח). הרעות והטוב הם ביד האדם. בעת החורבן הרעות היו שכיחות ולכן הן כתובות בלשון רבים והטוב הגלוי היה מועט וכתוב בלשון יחיד. מאז שניתנה לאדם בחירה חופשית, האירועים הקורים לו הם תוצאה של מעשיו. הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" קורא לזה "הנהגת שכר ועונש". אין לאדם להתלונן אלא לפשפש במעשיו. משה יחזור על עקרון זה גם בסוף נאומיו, בסוף ספר דברים: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (ל' י"ט). 

יש חוסר סימטריה בין הצגת הברכה לקללה, הברכה "אשר תשמעון" והקללה "אם לא תשמעו". "אשר"מבטא את העובדה שהברכה היא פועל יוצא טבעי של שמיעה בקול ה' והקללה לעומתה תגיע אם תסטו מהדרך ולא תשמעו. גם בפעם השנייה כשמשה יחזור על עקרון הבחירה הוא יכוון את העם במילים: "ובחרת בחיים". 

החיים הטובים יגיעו בעקבות הבחירה בטוב מתוך התאמה עם טבעו של המין האנושי. קהלת בחכמתו ניסח עיקרון זה בצורה ברורה: "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (ז' כט). החינוך מבוסס על האמונה בטבעו הישר של האדם, והעבודה החינוכית מטרתה לחשוף טבע זה.

החיים במדבר סיני אחרי יציאת מצרים היו ליד המנהיג הדגול משה וליד המשכן, חיים בצל ענני הכבוד והשכינה מצמצמים את אפשרות הבחירה החופשית, ולמרות זאת המנעד של חיי העם היה רחב מאד, עליות וירידות, גילוי שכינה ועגל הזהב, שפע של חסד, מן היורד מן השמים ותלונות חוזרות ונשנות. בארץ ישראל החיים עומדים להשתנות לגמרי. העם עומד להתפזר בכל מרחבי הארץ הטובה, המשכן ואחריו המקדש יהיו במקום מוגדר. לעיתים תהיה הנהגה ריכוזית חזקה ויהיו תקופות שההנהגה תהיה שבטית וחלשה. השכר והעונש לא תמיד ייראו בצורה גלויה, נושא הבחירה החופשית יעמוד במרכז חיי העם. 

מדובר על אתגר מורכב וקשה. קל יותר לחנך אדם פרטי לבחור בטוב מאשר לחנך אומה שלמה. העולם החיצוני- החומרי משפיע על אומה יותר מאשר על האדם הפרטי. העם שיעבור את הירדן ויקים ממלכה יתמודד עם אתגר זה.

משה מנחה את העם לארגן מעמד של חידוש הברית בין ה' לישראל במרכז הארץ, בשכם. בין הר גריזים להר עיבל. לא ניתן להסתפק בברית שנכרתה בהר סיני וגם לא בברית שמשה יכרות איתם בערבות מואב, יש הכרח לרענן את הברית מייד אחרי הכניסה לארץ. הברית בהר סיני הייתה בהתגלות שמימית הברית בשכם תהיה ברית ארצית. בברית סיני היזמה ביד האלוקים היורד על הר סיני לפי התיאור בספר שמות או מדבר מן השמים לפי התיאור בספר דברים, ואילו הברית בשכם תהיה כולה ביזמת העם, מהארץ לשמים., ברית מתוך בחירה חופשית.

משה נותן נ"צ מדויק של מקום ההרים שביניהם יכרתו את הברית:  "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה"., העם אינו מכיר את האזור וזקוק להכוונה. בתוך שמות ציוני הדרך רמוזים תכנים שעליהם תיכרת הברית. עבר הירדן המערבי חשוב יותר מהצד המזרחי, מבוא השמש הוא צד מערב המסמן את ההבדלים בין עבודת השמש לעבודת ה', עובדי השמש פונים למזרח ואילו ישראל למערב. הברית בין ה' לישראל עומדת מול התרבות הכנענית שאיתה ייפגשו ישראל בארץ, כריתת הברית תהיה אחרי חנייה בגלגל, שם יהושע עתיד למול את כל הנולדים במדבר שלא מלו, ולגול את חרפת מצרים מעליהם, וכל זה יהיה ליד אלון מורה, אותו מקום אליו הגיע אברהם והקים בו מזבח וקרא בשם ה'. יש כאן סגירת מעגל, אברהם כאדם פרטי כורת ברית בין הבתרים ובה הוא מקבל את ההבטחה על הארץ, ובניו שנכנסים לארץ מגיעים לאלון מורה בו היה אברהם ולידו כורתים ברית עם ה' על קיום התורה בארץ.

יהושע יממש את ההנחיה של משה. אחרי כיבוש יריחו וכיבוש העי הוא ינהיג את העם צפונה לאזור שכם ושם יכרתו את הברית::

 וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם:( יהושע ח, לב-לה).

אנו ממתינים למעמד דומה בדורנו בו עם ישראל חזר לארצו וכונן את הבית השלישי.

שופטים

המשפט בישראל 

משה רבנו פותח את פרשת השבוע בצווי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה'  אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת  הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". במדבר משה עמד בראש מערכת המשפט שהייתה מורכבת משרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות, מערכת שמנתה אלפי שופטים. לעומת תקופת הנדודים במדבר שהעם היה כולו במקום אחד, בארץ ישראל השבטים יתפזרו בכל רחבי הארץ וקיים הכרח להקים בכל מקום הרכב שיפוטי.

הצדק צריך להיות נר לרגליהם של שופטי ישראל, הטיית המשפט היא העיוות החמור ביותר שעלול למוטט את אושיות החברה והמדינה: " לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה'  אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". חיי האומה והחזקת הארץ תלויים בקיומה של מערכת המשפט.אמינה וחזקה.

בסמיכות לציווי על הקמת מערכת משפט משה עובר למצוות הקשורות לאיסורי עבודה זרה: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ", שיתוף של אובייקט פגאני ליד המזבח הנועד לעבודת ה'. "לֹא תִזְבַּח לה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא" – איסור להקריב קרבן בעל מום. ובהמשך משה עוסק בטיפולה של מערכת המשפט במי שעבד עבודה זרה בתוך החברה הישראלית: "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי נ'  אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ.  וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי:". 

בית הדין הגדול, הסנהדרין, ישב בלשכת הגזית שמחלונותיה היה ניתן לצפות בכוהנים שעבדו על גבי המזבח. לשכת הגזית הייתה בחלק הצפוני של הר הבית, חציה הדרומי היה מקודש בקדושת העזרה וחלקה הצפוני לא היה קדוש. כשבית דין מקומי לא מסוגל להכריע הוא עולה אל בית הדין הגדול על מנת לברר את השאלה המשפטית: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ….. ודָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". קיים קשר הדוק בין עבודת הכוהנים על גבי המזבח למשפט הצדק המבוצע על ידי בית הדין הגדול. היכולת האנושית של שופטים בשר ודם להגיע לאמת ולצמצם את הטעויות מוגבלת, ולכן הם זקוקים לסיוע רוחני מאלוקי ישראל, שמקום העבודה אליו הוא בבית המקדש על המזבח. נטיעת אשרה אצל המזבח מערערת את ייחוד ה' שאסור לשתף עמו כל גורם זר. הקרבת קרבנות בעלי מומים הופכת את הקרבן לפעולה מחויבת שמטרתה לשחד את האל שלא יפגע במקריב. זו הייתה תפיסתם האלילית של עובדי הפולחן בעבר, הקרבת הקרבנות מונעת מהאלים לפגוע בעולם, היא חוסכת אסונות טבע ועוד מרעין בישין. התפיסה הישראלית הפוכה, ה' אינו זקוק לקרבנות, הם נועדו לטובת האדם המקריב. הקרבת בעל מום משמעותה ריצוי האל ללא כוונה ורצון אמיתיים לקרבת ה', ללא אהבה אמיתית שהרי האוהב לעולם לא יביא מתנה פגומה.

עבודה זרה פוגעת במערכת המשפט, הנביאים מתריעים על בגידה בה' ובמקביל על שחיתות משפטית: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן…. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א'). 

ר' יוסף אלבו (1380 -1444) בספר העיקרים מדבר על שלוש דתות (מערכות ציוויים) בחברה האנושית: הדת הטבעית, הדת הנימוסית והדת האלוקית. הדת הטבעית מבוססת על מוסר טבעי, הדת הנימוסית הסכמה חברתית לסדרים נאותים בין אדם לאדם זו מערכת משפט של המדינות בעולם, ומעל שתיהן נמצאת הדת האלוקית.  הדת הנימוסית המינימלית לקיום חברתי- אנושי אבל איננה יכולה להביא את המין האנושי לדעות נכונות, למוסר אמיתי ומוחלט. האדם פעמים רבות מחליט מהו טוב ומהו רע על פי מערכת אינטרסים סובייקטיבית, מערכת הענישה האנושית פעמים רבות אינה צודקת. ששה הבדלים מונה ר' יוסף אלבו בין הדת הנימוסית לדת האלוקית. שמטרתה להביא את המין האנושי לשלמות בכל המישורים ולגלות משפט צדק בעולם. הדת האלוקית השלמה היא תורת ישראל, היוצאת מציון: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". 

המחשבה על הפרדת דת ממדינה זרה לתורת ישראל, המדינה ובראשה מערכת משפט חייבת להיות מושתת על תורת ישראל הכתובה והמסורה ובמקביל על שיקול דעתם של חכמי ישראל המתקנים תקנות בהתאם לצרכי הדורות המתחדשים ברוחה של תורת ישראל שממנה הם יונקים את סמכותם: "ועָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".

השופטים בישראל צריכים להיות אנשי חיל, שופטים ללא משוא פנים, שונאי בצע, שלא יתפתו לקחת שוחד, אנשי אמת, אנשים ישרים שהאמת נר לרגליהם ומעל הכול יראי אלוקים. ללא יראת אלוקים כל התכונות הנוספות עלולות להיסדק. 

צוואת משה תהווה עבורנו קריאת כיוון בעיצובה של מערכת משפט בעת קיבוץ הגלויות במדינת ישראל.

כי תצא

הדבר תורה מוקדש לעילוי נשמת יהודה בן טובה ז"ל

"ועשית מעקה לגגך"

פרשת כי תצא משופעת במצוות רבות למעלה משבעים מצוות יותר מעשרה אחוז ממצוות התורה מרוכזות בפרשתנו.

בין המצוות הרבות ניתן למצוא את מצוות עשיית מעקה לגג:

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ

עם ישראל עומד להיכנס לארץ ולהתנחל בה, יבנו בתים חדשים ולכן יש צורך לצוות על עשיית מעקה, המצווה מוטלת גם על מי שרוכש בית ישן אלא שבתים חדשים רבים עומדים לקום בארץ. 

מטרת מצווה זו היא להגן על דרי הבית ועל אורחים הבאים אל הבית. הנצי"ב מוולוזין בפירושו "העמק דבר" כותב שאסור להיכנס לגור בבית ללא מעקה ולכן מופיע בפסוק: "כי תבנה", המעקה הוא חלק מהבניין בניגוד למצוות מזוזה שמותר לגור בבית לא מזוזה אלא שחייבים להתקין מזוזה כשהדבר אפשרי, המצווה אינה תלויה בבנין. משה רומז במצווה שבית בישראל פתוח לרווחה לאורחים, ולכן יש חובה לשמור על בטיחותם. אורחים חשופים יותר לסכנה מאשר בני הבית המכירים את מבנה הבית.

הרמב"ם מביא את מצוות עשיית מעקה בהלכות רוצח ושמירת הנפש. החיבור בין הלכות רצח להלכות בטיחות הוא חידוש מעניין של הרמב"ם. הרצח היא פעולה אקטיבית שמקפדת חייו של אדם, הפשע הנתעב ביותר. מי שמזלזל בחיי אדם ואינו דואג להסיר מכשול בתוך ביתו או במסגרת אחריותו הוא שופך דמים. הרמב"ם למד זאת מהמקרא הקובע: "ולא תשים דמים בביתך", מי שאינו בונה מעקה שם דמים בביתו, שימה היא פעולה אקטיבית. אובדן חיי אדם הדבר החמור ביותר, ולכן רשלנות שווה לפעולה מעשית.

אם יקרה ח"ו אסון האחריות מוטלת על בעלי הבית. לעיתים קיימת נטייה אצל האדם המאמין לומר שהניזוק "הנופל" בלשון התורה היה ראוי ליפול, שהרי יש השגחה אלוקית, שבוודאי סיבבה את מה שאירע. המקרא בא לשלול הסרת אחריות מצד בעל הבית הרשלן. זה נכון שיש השגחה פרטית אבל היא אינה מסירה אחריות ממי שאפשר את הנפילה: "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב", אם האסון אירע באמצעותך אתה החייב למרות שהנופל היה אמור ליפול. וכך מפרש רש"י על פי מדרש חז"ל: "ראוי זה ליפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". 

התורה רואה בחיי אדם ערך עליון, כל המצוות נדחות כשיש חשש לפיקוח נפש מלבד מצב בו מנסים לכפות אחד מישראל לעבור על שלש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בטיחות היא מצוות עשה ולכן כשאדם בונה מעקה לעצמו מברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות מעקה" וכשבונה לאחרים: "על עשיית מעקה".

בדרך דרש אפשר לקרוא פסוק זה כמוסב על הזהירות בחדשנות אידיאולוגית. המצווה הראשונה שהצטוו ישראל: "החודש הזה לכם ראש חודשים", החידוש הוא נשמת אפה של התפיסה הישראלית, יצירתיות, חדשנות, פריצת דרך. מאידך, יש להיזהר שחדשנות לא תוביל להריסת ערכים מסורתיים שנבנו במשך דורות. יש לשים מעקה, גבולות, בהיעדר גבולות קיים חשש להריסת עולם ישן ללא יכולת להציב לו אלטרנטיבה ראויה ונישאר קרחים מכאן ומכאן, לא נוכל להחזיק מעמד: "כי יפול הנופל ממנו".

בעולם משתנה ומתחדש חייבים לדאוג למעקות כדי להימנע מנפילות. חכמים דאגו לעשות סייג לתורה, סייג הוא גדר. הם צפו את הסכנות הרוחניות הנמצאות על כל צעד ושעל, ולכן עטפו כל מצווה בגדרים וסיגים שהוכיחו את הצורך בהם במהלך הדורות.

מערכת משפטית ביסודה היא מעין מעקה השומר על קיומה של החברה, ללא מוראה של מלכות "איש את רעהו חיים בלעו". 

במצוות התורה יש פן של גדר המגן מפני הים הסוער של החיים הארציים, ובפנימיותן הן בעלות ערך עצמי, מצווה מלשון "צוותא" הן מחברות את האדם לבוראו המצווה אותן.

השבת שומרת עלינו מפני התבוססות בעולם החול ובוודאי שיש לה ערך עצמי של התעלות רוחנית מיוחדת במינה במישור הפרטי, המשפחתי והלאומי.

"כי תצא למלחמה על אויבך", יציאה יזומה למלחמת החיים זקוקה למצוות שהן הנשק היעיל ביותר כדי שנוכל לנצח בהתמודדויות עם האתגרים שהחיים מציבים בפנינו.

כי תבא

הביכורים כמגן מפני השכחה 

בנאומי הפרידה של משה מעם ישראל ערב מותו, משה מזכיר את הפועל שכ"ח למעלה מעשר פעמים: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ"(ד' 9), "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם 23)., "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (ו' 12). " הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ח' 11) ועוד.

המעבר מהמדבר לארץ ישראל עלול להביא לנתק בין ישראל לעבר, שכיחת יציאת מצרים ונסיה, שכיחת מעמד הר סיני ומתן תורה. בארץ ישראל העם אמור לחיות חיים טבעיים בניגוד למדבר שהנהגת ה' הייתה ניסית., במדבר הכלכלה והביטחון היו בידי ה', מן מן השמיים, מים מבארה של מרים, ענני הכבוד שהגנו עליהם. בכניסה לארץ הביטחון והכלכלה מוטלים על כתפי האומה. ההשתקעות בחיי ההווה המסובכים ולעיתים קשים עלולה לגרום לתלישות מהעבר, לשכחת העבר המפואר. תלישות היא מתכונת בטוחה לניוול, כמו צמח הנתלש מאדמתו.

מצוות ביכורים המופיע בפרשתנו מטרתה להגן מפני השכחה והתלישות שבאה בעקבותיה. מביא הביכורים, שזכה לראות ברכה בעמלו מביא את ראשית פרי האדמה אל בית המקדש אל הכהן. מביא הביכורים קורא את "מקרא ביכורים", שבו הוא מתאר את תולדות ישראל מימי האבות, עובר ליציאת מצרים ואומר שהפירות שזכה להם בזכות הקשר ההיסטורי המפואר:

דברים כו, ה-ט

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי  שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:  וַנִּצְעַק אֶל ה'  אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת  לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

הקיום היהודי מבוסס על הזיכרון ההיסטורי החי בהווה. לא די לזכור במחשבה, יש לחיות את הזיכרון, לעשות מעשים שישמרו את הזיכרון, לנסות לשחזר את אירועי העבר כל פרק זמן. כל שנה אנו זוכרים את ליל הסדר בחג הפסח , את מתן תורה בחג השבועות, לפני פורים בשבת זכור ובחג הפורים את מעלליו של עמלק שרצה לפגוע בנו ועוד. הזיכרון החי והקבוע מידי פרק זמן מבטיח את היעדר השכחה. 

ראש השנה נקרא "יום הזיכרון" בו אנו נזכרים מאין באנו לכאן ולשם מה באנו. ביום זה אנו חוזרים לראשית הבריאה, יום בריאת האדם, ומזכירים לעצמנו שאנו נבראנו בצלם אלוקים ואיננו ככל שאר היצורים בעולם, והגענו לעולם על מנת לבצע שליחות מסוימת, כל אחד ושליחותו המיוחדת בעולם הזה. 

בימים הנוראים אנו עושים חשבון נפש עם עצמנו האם אנו יודעים מה השליחות שהוטלה עלינו ואם נראה לנו שאנו יודעים, האם אנו מבצעים אותה כראוי. 

כשם שיש חשבון נפש פרטי כך יש חשבון נפש לאומי, האם אנו בתור עם ממלאים את תפקידנו באנושות. לפני שעושים חשבון נפש כזה, יש צורך לחבר את הפרטים עם הזיכרון ההיסטורי ולשם כך קיימת מצוות ביכורים הקושרת כל פרט לקולקטיב הלאומי. 

בעידן פוסט מודרני או פוסט פוסט מודרני נושא זה חשוב ביותר. יציאה של הפרט מתחושת "אני ואפסי עוד" להבנה שהוא חלק משרשרת ארוכה, ושעליו להתחבר לשרשרת זו ובמקביל למצוא את מערכת הקשרים שלו עם עמו ואדמתו. קשר חי ומעשי. 

הפרט היוצא מד' אמותיו מתרחק מתחושת עצבות וייאוש ומתמלא שמחה, ולכן המקרא קושר את הבאת הביכורים בשמחה גדולה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". הבדידות והתלישות מביאות לעצבות ודיכאון, החברה, העם והזיכרון ההיסטורי מעוררים לשמחה גדולה.

במשנה מתוארת הבאת הביכורים בשירה וזמרה:

"החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי (תהלים ל)|" (ביכורים ג' ד). 

גם אנו זכינו להתקבץ מארבע כנפות הארץ לארץ ישראל, אירוע נדיר בתולדות האנושות ובתולדות ישראל, משורר תהילים מתאר זאת בצבעים מרנינים ובשמחה יתרה המזכירים את שמחתו של מביא הביכורים:

 "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.  הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים  קכו, ה-ו). 

ההודאה והשמחה צריכים למלא את ליבנו ואנו חייבים למצוא את הדרכים המעשיות לבטא אותם למעננו ולמען הדורות הבאים.

ניצבים

ההתייצבות לפני ה'

המשנה במסכת ראש השנה מונה ארבעה פרקים בהם העולם נידון: "בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים". בפסח מתחיל זמן הבשלת התבואה בארץ ישראל, עצרת היא שבועות מתחיל זמן הבשלת פירות האילן, ואילו בחג הסוכות, חג סתם בלשון חכמים נידונים על המים, כיוון שבחג הסוכות מסתיימת השנה החקלאית ומתחילים להתפלל על גשמי השנה הבאה. שלשה זמנים הקשורים לחקלאות הארץ-ישראלית. ביניהם נמצא ראש השנה שבו נידונים "כל באי עולם" כל בני המין האנושי, שהוא נזר הבריאה, נידונים בראש השנה לקראת השנה הקרובה, האם יזכו לשנת חיים נוספת, ואם יזכו לה, כיצד תיראה שנה זו, האם חייהם יהיו בבריאות ובעושר או חלילה ייעדרו מהם. ארבעה פרקים אלו קשורים לטבע העולם ולכלל המין האנושי ולפי המשנה אינם מיוחדים לעם ישראל.

מאידך אנו יודעים שרק עם ישראל מציין מועדים אלו, ואם כך מה המשמעות של הדין כלפי כלל העולם שאינו מודע לקיומו?

כותב המשנה רבי יהודה הנשיא כנראה גם ידע עובדה זו, ורצה להעביר מסר לישראל, שתפילתם צריכה להיות על כלל העולם ולאו דווקא על עצמם. עם ישראל הוא עם מיוחד, עם שבסיסו הוא אוניברסאלי. שורשיו של העם הם שלשות האבות, הראשון שבהם אברהם, אב המון גויים, עמים רבים יצאו מאברהם למרות שבחיר בניו הוא יצחק, הממשיך את מורשתו בצורה שלמה. נכדו של אברהם הוא יעקב, שנקרא ישראל, ובניו הם בני ישראל ומכאן מתחילה ההיסטוריה הלאומית. ולכן התפילות על כלל העולם ברורות מאליהן. הדבר מתבטא בעיקר בראש השנה, בו התפילות מכוונות לכלל בני המין האנושי, כלל המדינות, העמים ובני האדם. בתפילת מוסף אנו מתפללים: "על המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע", ובנוסף תפילה על כלל הבריות.

ומה מקומו של עם ישראל  בראש השנה?

בדברי חכמים מצאנו שכל המתפלל על חברו נענה תחילה, ולכן ברור שהתפילות על כלל העולם מועילות בראש ובראשונה למתפללים עצמם. לעם ישראל יש יתרון והוא שהפרטים נובעים ממציאות כללית אחת. הערבות ההדדית המאפיינת את עם ישראל: "כל ישראל ערבים זה בזה" מבוטאת היטב בפרשת השבוע שקוראים תמיד בשבת לפני ראש השנה, פרשת ניצבים.

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".

הברית שנכרתה בערבות מואב אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר הייתה עם דור הבנים שרובו נולד במדבר. דור האבות כרת ברית במעמד הר סיני. יש הבדל גדול בין ברית סיני לברית ערבות מואב. בסיני הברית הייתה בין ה' לבני ישראל כשהשראת השכינה הייתה במרכזה, מייד אחרי כריתת הברית מוקם המשכן, שהוא המכון להשראת שכינה. ברית ערבות מואב עיקרה הוא גיבוש העם כולו סביב הברית עם ה'. ברית סיני ירידת השכינה מלמעלה למטה, ואילו ברית ערבות מואב התגבשות העם בארץ ופנייה כלפי מעלה. הביטוי "למען הקים אותך היום לו לעם" מאפיין את ברית ערבות מואב, העם מוקם כאן ערב הכניסה לארץ ישראל. משמעות הערבות היא שכל מצווה שאחד מישראל עושה משפיעה על כלל העם,ולכן נהוג לפני עשיית מצווה לומר: "בשם כל ישראל" וכל עבירה נזקפת לחובת העם כולו. 

הישות המיוחדת הזו "כלל ישראל" איננה רק אותם החיים בדור מסוים אלא כוללת את הדורות שעברו ואת הדורות העתידיים: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". ישות כללית זו מציאות רוחנית, ובמישור הרוחני ניתן להתחבר לכל הדורות. 

בראש השנה אנו ניצבים לפני ה' בבית דין של מעלה, וגם מי שמעשיו אינם מושלמים, חיבורו לכלל ישראל מסייע לו לצאת זכאי בדין. ולכן בימים הנוראים אנו חייבים לעסוק בתיקון המידות, אלו דברים הנוגעים ליחסים הבין אישיים, בין אדם לחברו. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, ומי שלא מתקן עברות אלו לפני ראש השנה יגיע לדין לבדו, וזה מסוכן. 

בשנות הגלות החיבור בין חלקי העם היה רוחני בלבד, בפועל חיינו בקהילות ברחבי העולם,ומושג הערבות לא היה מוחשי. בארץ ישראל בעת קיבוץ גלויות הערבות קמה לתחייה, כמו בערבות מואב ערב הכניסה הראשונה לארץ. חובה עלינו להעביר את תודעת הערבות במישור הרוחני ולמצוא את הדרכים לבטאה במישור המעשי.

שנה טובה, שנת ערבות הדדית בין אדם לחברו, לחברה כולה, לעם ולמדינה.

וילך

העברת ההנהגה ממשה ליהושע

פרשת וילך פרשה קצרה אבל משמעותית. משה רבנו המנהיג הראשון והחד-פעמי של ישראל מעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו יהושע בן נון. 

שמם של שתי פרשות בתורה מורכב מהשורש הל"ך, פרשת לך- לך בספר בראשית ופרשת וילך בספר דברים. פרשת לך לך עוסקת בהופעתו של אברהם אבינו, אבי האומה ופרשת וילך עוסקת בסיום כהונתו של משה כמנהיג האומה. בשתי הפרשיות העתיד תופס את המקום המרכזי. 

אברהם בתחילת הופעתו מקבל את התכנית העתידית: 

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

אברהם בחייו היה אישיות דינמית, הוא נע ממקום למקום, והפעלים של הליכה, נסיעה ואפילו ריצה מופיעים בפרשות המספרות את האירועים החשובים בחייו, אבל עיקר פעולותיו הם בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

משה גם הוא חי חיים אינטנסיביים מאז שקיבל על עצמו את הנהגת האומה, והובילם ממצריים עד שפת הירדן לקראת הכניסה לארץ כנען. ספר דברים כולו מכיל את נאומי הפרידה שלו מהעם, כשפניו אינם לסיכום התקופה של ארבעים שנות הנדודים במדבר אלא בעיקר כלפי העתיד בארץ כנען, כשהוא משתמש באירועי העבר כלימוד לקח היסטורי לעתיד. משה נותן את ההנחיות למנהיג הבא, תלמידו יהושע בן נון ובמקביל הנחיות לעם כולו.

העברת המנהיגות בפרשת וילך מתבצעת בשלושה מישורים: א. ההנהגה המעשית. ב. מסירת התורה. ג. הברית.

ההנהגה המעשית

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וְעָשָׂה ה'  לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: וּנְתָנָם ה' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם:  חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.

משה מעביר מסר לעם ישראל, שאין מנהיג שאין לו תחליף, ובמיוחד עם ישראל, שמונהג על ידי ה', שגזר עליו שלא יעבור את הירדן. הם לא נשארים יתומים ללא אב, ה' ממשיך להנהיגם באמצעות יהושע, ובמיוחד בהתמודדות עם המלחמות בארץ כנען. 

משה מעביר בפועל את ההנהגה ליהושע בן נון:

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:  וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

שמונה פעמים מופיע שם ה' בפסוקים אלו, המספר שמונה מספר על טבעי- שמונה ימי מילה, הנהגה על טבעית המופיעה בתוך הטבע, ה' ושליחו יהושע.

העברת התורה

 וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'  וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל……. וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר:  לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:

משה מסיים את ספר דברים ואת התורה כולה ומוסר אותה אל הכוהנים, זו התורה שבכתב. התורה שבעל פה נמסרה גם היא ליהושע כדברי המשנה במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע".

הנהגה מעשית ללא תורה, שהיא התשתית הקיומית של העם לדורות, אינה יכולה להתקיים. יהושע יקבל את מושכות ההנהגה ובמקביל מקבל אחריות על העברת התורה לדורות הבאים.

הברית

מעל ההנהגה והתורה עומדת הברית הנצחית בין ה' לישראל. ברית שיש בה מעלות ומורדות לאורך ההיסטוריה. בדורות רבים העם מפר את הברית ונענש, אבל הקשר נצחי ועתיד להתחדש. ה' מעביר למשה את הדברים ומשה מעביר לישראל. משה רואה את העתיד, והוא לא תמיד מזהיר, הוא מזהיר את העם מפני הפרת הברית, אבל במקביל מעביר להם את המסר שלא ניתן להשתחרר מהברית הנצחית בין ה' לישראל, ברית לאומית שהעולם כולו תלוי בה:

 וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר  הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:  וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה… וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

ומשה מוסיף:

כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:

אין כאן הפי- אנד, משה לא מלטף את העם לרגל הפרידה ההיפך, הוא מנהיג אמיתי עד יום מותו, הוא חרד מהעתיד הצפוי, אבל בין השורות ניתן לקרוא שמדובר על הסתר פנים שאחריו תגיע הארת פנים. נקווה שאנו חיים בשלב של הארת הפנים, צריך לפעול לכך: "שובו אלי ואשובה אליכם".

האזינו

כוחה של שירה

פרשת האזינו שנקרא השבוע בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות היא שירה. משה בסוף ימיו, עם סיום נאומי הפרידה שלו מעם ישראל משאיר בידם שירה, שהיא שטר עדות על ההיסטוריה הישראלית. אירועי העבר משנות הנדודים במדבר, הקשר המיוחד בין ה' לישראל ונבואה על העתיד לקרוא לעם אחרי הסתלקותו של משה. דברים דומים כבר נאמרו על ידי משה במהלך ספר דברים, אולם כאן הוא מתמצת את הדברים בלשון מליצית- שירית. 

שירה מבטאת דברים בצורה נשגבה, היא משתמשת בשפה גבוהה, והשומע חש שהדברים נאמרים ממקום גבוה או עמוק. לשירה ניתן לצרף מנגינה, ולמוסיקה יש תמיד שאר רוח מעבר למילים.  הגאון מווילנה אמר לתלמידיו שכל יסודות המוסיקה ירדו עם משה מהר סיני ולכן התורה כולה קרויה "שירה". התורה נקראת בטעמים, הנותנים למילים משמעות עמוקה וגבוהה. בקבלה יש מושג הנקרא טנת"א, שמשמעותו: טעמים, נקודות, תגים ואותיות. הטעמים הם הגבוהים ביותר, מעל הניקוד, מעל התגים ומעל האותיות. 

"השירה העליונה לא תוכל לחול על האדם בקדושתה כי-אם אחרי אשר האדם בטוהר מוסרו ינצח בקרבו פנימה את כל כח המדכא את הנפש, וכל דבר המחשיך את הודה של הנשמה" (הרב קוק). השירה מבטאת את נשמתו של המשורר, היא יוצאת ממעמקי ליבו, ולכן המשורר  יוכל לבטא את השירה רק אחרי שיצליח להסיר מלבו כל דבר מעציב, כל דבר שמחשיך את הודה של נשמתו. הנבואה היא סוג של שירה במדרגה רוחנית גבוהה ולכן הנביא היה זקוק למוסיקה כדי שתשרה עליו רוח נבואה. 

שירת האזינו אינה שירת הלל ולא קינה אלא היא "שטר עדות" על מערכת היחסים בין ה' לישראל לאורך ההיסטוריה. וכך מבטא את הדברים הרמב"ן בפירושו על התורה: "אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין". רבי משה בן נחמן- הרמב"ן חי במאה ה-13 בספרד בעיר גירונה עד שברח ועלה לארץ ישראל. הוא התמודד עם הנצרות, ונאלץ לעמוד בוויכוח קשה בברצלונה בשנת 1260 מול מומר לעיני המלך והמלכה, וויכוח שנסב על השאלה מיהי הדת האמיתית היהדות או הנצרות. הרמב"ן ניצח אבל נאלץ לברוח כי חשש לחייו. הוא קרא את שירת האזינו והיא נסכה בו אמונה בגאולה שתגיע לעם ישראל ללא קשר לחזרה בתשובה. יש בחירה חופשית ולכן העם יוכל לחטוא, וה' יעניש אותם אבל עם ישראל ישרוד, ובשלב מסוים האויבים שהרעו לו ייענשו. חטאי ישראל יכופרו לא בגלל ישראל אלא למען שמו של ה', שהרי הם בניו. הרמב"ן משתמש בשירה זו כטיעון נגד הנצרות שסברה שהברית בין ה' לישראל הופרה, והקשר עבר לכלל העולם: "על כרחן של מינין" הכוונה לתיאולוגיה הנוצרית.

משה פונה אל השמים והארץ שיאזינו לדבריו, ובכך הוא קושר בין ההיסטוריה לטבע. חוקי הטבע נראים כיציבים וקבועים וכך יש בהיסטוריה הישראלית חוקיות, ברית נצחית שיש בה עליות וירידות, אבל תמיד קיימת.

המעבר בין יום הכיפורים לסוכות נראה במגמת ירידה, ממדרגת מלאכים שאינם אוכלים ושותים ושובתים מצרכי העולם הזה לבוני סוכות ולוקחי ארבעת המינים שגידולם מן הארץ. זו דרך הסתכלות אחת, מאידך ניתן לראות את המעבר הזה כעליה. אנו בני אדם ואיננו מלאכים, האידיאל הישראלי הוא לגלות את השכינה בתוך העולם הזה. המדרגה הרוחנית אליה הגענו ביום הכיפורים יש ליישמה בחיי העולם הזה, ולשם כך נועד חג הסוכות שהוא בסימן של שמחה וקשר חזק עם האדמה. 

השירה הנשגבה משתלבת היטב עם המעבר בין יום הכיפורים לסוכות, נבואה רוחנית העוסקת בהיסטוריה ארצית. זה ייחודו של עם ישראל, סולם שראשו בשמים ורגליו ניצבות על הארץ.

זאת הברכה

עיצוב דרכו של עם ישראל וברכת משה לשבטי ישראל

דבריו האחרונים של משה טרם הסתלקותו נמצאים בפרשת וזאת הברכה. ספר דברים מאופיין בדברי מוסר, פרי הלקחים שמשה הפיק מארבעת העשורים בהם שימש כמנהיג העם. משה אינו מלטף את העם לפני הסתלקותו אלא ממשיך עד יום מותו בתפקידו כמנהיג האחראי לעיצוב עתידו של העם שהוציא ממצרים וטיפח במדבר ארבעים שנה, עליות וירידות היו בתקופה זו, ומעל הכול העובדה שדור יוצאי מצרים לא זכה לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ובראשם מנהיגו משה.

ברכותיו של משה הן נבואה עתידית אל השבטים שינחלו בארץ, חזון שמשה לא יזכה לממשו. הברכה היא הורדת כוחות חיים, שפע ממרומים אל הארץ, חיזוק העם לקראת האתגרים העומדים בפניו. ברכה היא השפעה חיובית, הברכה  פעולה שמטרתה לגרום לעץ להכות שרשים חדשים בארץ. בדברי חז"ל אנו מוצאים את הביטוי "נהרא מכיפיה מיבריך"- הנהר מתברך ממקורו, מהמים החיים שנובעים. משה משאיר כוחות חיים רבים לשבטי ישראל. 

משה מברך שנים עשר שבטים, ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף- אפרים, מנשה, זבולון, יששכר, גד, דן, נפתלי, אשר. שבט שמעון נשמט מהרשימה, ייתכן שסיבת הדבר שהיו שותפים בכירים בחטא בנות מואב, זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון נהרג על ידי פנחס שקינא קנאת ה', ורבים מבני שמעון נהרגו. שבט שמעון קולל על ידי יעקב לפני מותו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", ולא הצליח להתאושש עד ערב הכניסה לארץ, ולכן נאלץ להסתפק בברכה הכללית שמשה מברך את כל השבטים ולא זכה לברכה מיוחדת. בניגוד לשבט לוי שהיה עם שמעון בקללת יעקב אבל מיציאת מצרים ואילך העמיד את מנהיגי האומה: משה, אהרן ומרים, ובמדבר עמד לצידו של משה בחטא העגל, וזכה לקבל את תפקיד העבודה במשכן, שמתוכו יצאה משפחת הכהונה. שבט לוי מתברך על יד משה כשתפקידיו הם במישור העבודה במשכן ובמקדש והוראת התורה: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

סדר הברכות מדורג. ראובן הבכור ראשון, גם הוא מקבל ברכת חיים: "יחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר", גם שבט זה לא בדיוק התברך על ידי יעקב שלא סלח לראובן על מעשה בלהה, אבל משה נותן לו את מקומו הראשון כבכור. אחריו יהודה המנהיג, ולצידו לוי שהרי הלויים שירתו במקדש שהיה בנחלתו של יהודה. נחלת בנימין נמצאת צפונית לירושלים ולצידה נחלות אפרים ומנשה בשומרון. בנימין בן רחל שהסתפח לממלכת יהודה בן לאה מהווה את השבט המחבר בין בני לאה לבני רחל, שמו "בנימין" מזכיר את המילה "בין", שבט ביניים. החיבור בין יהודה לבנימין מתחיל בספר בראשית כשיהודה מקבל ערבות על בנימין, ומתחייב להחזירו בריא ושלם לבית אביו יעקב. אפרים שקיבל את הבכורה מהסבא יעקב שוכן צפונית לנחלת בנימין, ואחריו מנשה שנחלתו בצפון השומרון ומגיעה עד אזור יקנעם. זבולון ויששכר מתנחלים באזור חיפה והעמקים צפונית לנחלת מנשה. נחלת גד בן זילפה שפחת לאה נמצאת במרכז עבר הירדן המזרחי מקבילה לנחלת אפרים ומנשה שנמצאים בחלק המערבי. דן ונפתלי ואשר בני השפחות, דן ונפתלי בני בלהה ואשר בן זלפה נמצאים בצפון- מזרח הארץ, לדן יש נחלה גם במרכז הארץ ואבל משה בוחר להתמקד בנחלתו הצפונית: "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן", נחלתו הצפונית של דן שומרת על בטחון הגבול הצפוני בבשן. אשר מתנחל בגליל המערבי. משה שלא זוכה להיכנס לארץ חי את העתיד של השבטים המתנחלים בארץ, ומברכם לפי סדר התנחלותם בארץ. 

בתוך הברכות של השבטים ניתן לראות שמשה מנבא להם עימותים עם אויבים:

ראובן: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר- צעיריו יצאו חלוצים עם צבאו של יהושע לכיבוש ארץ כנען.

יהודה- וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה- שבט המלוכה נלחם מלחמות רבות, דוד בראש הלוחמים.

לוי- מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן- אולי רומז למלחמות החשמונאים שהיו כוהנים.

יוסף- בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה- יהושע משבט אפרים בראש כובשי הארץ, ובמשך מלכי ישראל נלחמו מלחמות רבות.

גד-בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד- בניו יצאו חלוצים עם יהושע, ובהמשך ניהלו מלחמות בעבר הירדן המזרחי.

דן- דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן- שמר הגבול הצפוני של הארץ.

במקביל לעימותים עם האויבים יהיה שפע כלכלי בארץ:

וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.- שבטי אפרים ומנשה מתנחלים במרכז הארץ ונחלתם תהיה מבורכת בשפע עצום. 

זבולון שבט הסוחרים מתברך בהצלחה גדולה: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ…. כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל".

נפתלי- וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה- אזור אצבע הגליל עד הכנרת אזור חקלאי משגשג.

אשר- וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ:- אזור הגליל המערבי גם הוא אזור שופע, הזיתים שמהם מפיקים שמן מאפיין את האזור בברכתו של משה.

התמודדות עם אויבים רבים  אינו נוגד ברכה כלכלית עצומה, זה העתיד שמשה חוזה לעמו שיתנחל בארץ. חזון זה מתגשם גם בתקופתנו, אתגרים ביטחוניים רבים ולצידם בנייה ושגשוג כלכלי. ברכותיו של משה ממשיכות להתגשם בדורנו, ודמותו מלווה ותלווה אותנו כל ימינו: "משה אמת ותורתו אמת".

במדבר וחג השבועות

השבת אנו פותחים בקריאתו של ספר במדבר, בקריאתה של פרשת במדבר הקרויה על שמו של הספר כולו. פרשת במדבר תמיד נקראת לפני חג השבועות, ולעיתים כמו השנה בצמידות לחג השבועות.

התורה נתנה במדבר ולא במקום יישוב. המדבר מקום מסוכן, מקום בו יש פגעים כמו סופות חול ומזיקים אחרים ולכן הולכי המדברות כשחוזרים בשלום צריכים לברך ברכת הגומל, מאידך המדבר הוא מקום בו האדם יכול להתייחד עם הבורא. מקום שקט ורגוע, מקום בו ניתן לשמוע את קול ה'. ה' מתגלה אל משה בסנה במדבר ומבטיח לו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג'). אליהו הנביא נפגש עם ה' במדבר בבריחתו מפני אחאב ואיזבל. 

המפגש המרשים הראשון במדבר בין ה' לאדם היה המפגש בין מלאך ה' להגר הבורחת מפני שרה גבריתה: "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר" (בראשית טז). הגר מקבלת שתי הבטחות ממלאך ה': הבטחה על ריבוי זרע שיצא ממנה, שהיא הבטחה לעתיד הרחוק והבטחה על כך שתלד בן ששמו ישמעאל: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל  עָנְיֵךְ". במקום השומם חסר החיים ניתנת הבטחה לחיים רבים, שיתחילו משמיעת ה' את מצוקתה של הגר. המצוקה המדברית מולידה חיים חדשים. שני המוטיבים של המדבר מתאגדים בסיפורה של הגר. מוטיבים אלו חוזרים בסיפור על גירושה של הגר ובנה אל המדבר, גסיסתו של הילד מצמא והצלתו בידי ה' המגלה לה את באר המים: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹקים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה  לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹקים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. וַיִּפְקַח אֱלֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת  הַנָּעַר" (בראשית בא). ההצלה מבוטאת בפסוקים על פי הדין, ולכן מופיע השם "אלוקים" המבטא מידה זו, ואילו ההבטחה העתידית על הזרע הרב שיצא ממנה מבוטא בשם הוי"ה המשגיח ופועל בהיסטוריה.

יציאתו של עם ישראל מצרים אל המדבר הייתה כרוכה בסכנות גדולות, פרעה מזהיר אותם: "ראו כי רעה נגד פניכם" (שמות י'), במדבר יש כנופיות של שודדים, אין מים אין מזון. נדודיהם של ישראל במדבר מלווים בדאגתו של ה' הדואג להם למים ומזון והגנה, כלכלה וביטחון כפי שהציל את הגר ובנה. ובנוסף לכך דווקא במדבר ישראל מקבלים את התורה שהיא המזון הרוחני העליון לשעה ולדורות, לא רק קיום פיזי אלא כריתת ברית בין ה' לישראל, הדומה לברית נישואין. 

הדאגה של ה' לישראל מתוארת כדאגה של אב ואם לילדיהם, וכך מתואר קשר זה בשירת האזינו על ידי משה שחווה את מוראות המדבר לפני היותו מנהיג ותוך כדי היותו הרועה הנאמן: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ:  כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים ל"ב).

ואילו ירמיהו הנביא מתאר קשר זה בין ה' לישראל כנישואין: "ַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:  הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה'  זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'.": (ירמיהו ב'). קידושין ונישואין, ברית נצחית בין ה' לישראל, הפוגעת בכל מי שינסה לפגוע בישראל.

יציאת מצרים הייתה קשר של הורים לילדיהם, לקיחת אחריות על ישראל, דאגה לכל צרכיהם. מתן תורה במדבר יצר את הקשר האינטימי המיוחד והנצחי בין ה' לישראל. המקום היחיד בו שתי מערכות קשרים אלו היו יכולות להיווצר הוא המדבר.

נשא

הקצוות ודרך האמצע

פרשת נשא ממשיכה את קודמתה פרשת במדבר העוסקת בסידור מחנה ישראל במדבר, ומייעדת תפקידים שונים למשפחות בני לוי. 

בהמשך הפרשה עוסקת בהתייחסות לשתי דמויות חריגות: הנזיר והסוטה. 

הנזיר מקבל על עצמו לפרוש מן היין ומכל מוצריו, דבר שאינו חובה ומגביל את חייו. חז"ל התלבטו כיצד להתייחס אל הנזיר מתוך הפסוקים, מצד אחד קוראים לו "קדוש" ומאידך הוא צריך להביא קרבן "חטאת" על שציער את עצמו מן היין.הרמב"ם בהלכות דעות כותב על מי שמתנזר מבשר ויין ומנישואין ומעוד הנאות העולם הזה: "זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה", ומאידך בהלכות נזירות הוא פוסק: "הנודר לה' דרך קדושה- הרי זה נאה ומשובח… ושקלו הכתוב בנביא". כנראה שהרמב"ם מבדיל בין יחיד לרבים, הנזירות טובה לאנשים בודדים ומיוחדים המתנזרים מחיי העולם הזה או מי שנמצא בתהליך של תשובה, שתרופתו היא נטייה לקיצוניות. לרבים זו דרך רעה, לרוב האנשים דרך זו אינה מתאימה ובוודאי שלא ניתן לבנות חברה של נזירים, העולם לא יוכל להתקיים בדרך זו.

הסוטה היא אישה החשודה בבגידה בבעלה. תופעת הבגידה מצדה של אישה בימים הקדומים וכיום בוודאי גם מצידו של האיש, היא תופעה ההורסת את מבנה המשפחה. המשפחה היא הבסיס לקיומו האישי של האדם וגם לקיום הלאומי בישראל. התא המשפחתי בנוי על אימון הדדי, אם אימון זה נסדק, התא כולו בסכנת שבר. התורה מתייחסת בחומרה לסדק זה, מנסה לתקנו לפני שיישבר. 

חז"ל קשרו את הסוטה לנזיר ואמרו שמי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. הפגישה עם התופעה הקשה של בגידה באימון, תרופתה היא ריחוק מכל דבר העלול להביא למציאות זו והיין (אלכוהול) הוא אחד הגורמים למעשים אלו.

אחרי העיסוק בנזיר ובסוטה, המקרא עובר לברכת כוהנים, ברכה קצרה ומשמעותית שגם מי שאינם כוהנים משתמשים בברכה זו:

יְבָרֶכְךָ ה'  וְיִשְׁמְרֶךָ:

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: 

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: 

ברכה מדורגת שלוש, חמש ושבע מילים.

הפסוק הראשון עוסק בברכה גשמית, שפע כלכלי שצריך שמירה שלא יאבד. הפסוק השני מדבר על הארת פנים, ה' יאיר פניו אלינו ואנו נמצא חן בעיניו ונאיר פנים איש לרעהו: "ויחונך" נמצא חן איש בעיני חבריו. הפסוק השלישי מבטא תפילה ליחס מיוחד של ה' אלינו, יחס אישי, שיביא בכנפיו שלום, שלום אישי של אדם עם עצמו ועם העולם הסובב אותנו.

הכוהנים הם הדוגמא לאיזון הקיים בין שתי הקצוות, דרך האמצע הרחוקה מהנזיר ומהסוטה. הכוהן מחובר לחיים ואינו מתנזר, הוא יושב בתוך עמו ופועל בשליחותו. כדי לעבוד בבית המקדש צריך להיות שלם בגופו, ולבוש בבגדים מהודרים: "לכבוד ולתפארת". החיבור המשמעותי לחיים מבוטא גם בעובדה שאסור לו להיטמא למתים. התורה מגבילה את הכוהן בתחום הנישואין, יש נשים שאסור לכהן לשאת אבל הוא חייב לשאת אישה, וכהן גדול שאינו נשוי אינו יכול לעבוד ביום הכיפורים בבית המקדש. חיי הנישואין שלו הם חלק מהקדושה אותה הוא מבטא בחייו. קדושה המחוברת לחיים זה ייחודו של הכהן. 

האידיאל המיועד לעם ישראל כולו הוא להיות: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", הכוהנים הם דמויות לחיקוי עבור האומה בכללה.

הכוהנים מברכים את עם ישראל מידי יום ביומו בברכה המופיעה בתורה ונהגו שאב מברך את ילדיו בברכה זו, האב משמש בעת הזו ככהן לצורך הברכה, ויש המברכים איש את רעהו בברכה זו. הכוהנים מברכים את העם "באהבה", כך מופיע בברכה הקודמת לברכת כוהנים. הכוהן אוהב אץ עמו ואת האהבה הזו הוא יוצק לתוך הברכה, ומשפיע אהבה על כל אחד ואחד ועל הכלל כולו.

בהעלותך

תחילת מסע בני ישראל

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:" (י' יא-יב). בני ישראל היו למרגלות הר סיני מראש חודש סיוון בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, מספר ימים לפני מעמד הר סיני, ונסעו משם בכ' באייר שנה לאחר מכן. שנה פחות עשרה ימים המחנה היה במקום אחד. המסע מתחיל לכיוון ארץ ישראל, מסע שאמור להיות מספר ימים מועט הופך להיות מסע של ארבעים שנה.

קורות ישראל בשנה השנייה מתוארים בספרנו ספר במדבר עד פרשת קורח, ומפרשת חוקת מתארת התורה את המסע בשנת הארבעים על פתחה של ארץ ישראל. קורות ישראל רצופים התמודדויות מורכבות,דאגה לכלכלה ולביטחון במדבר, הכנות לכיבוש הארץ, ומחלוקות פנימיות על ההנהגה.

בפרשתנו מסופר על חטא המתאוננים, העם מתלונן על טיבו של המן היורד מן השמיים, ונזכר בערגה במזון המגוון והמשובח שניתן להם במצרים. משה אינו יודע כיצד להתמודד עם המשבר, ומבקש להתפטר מתפקידו, הקב"ה אינו מאפשר לו, ומצווה עליו למנות שבעים איש, נציגי כל השבטים שיסייעו לו בתפקידו בהנהגת העם. 

מתוך משבר המתאוננים מתרקם משבר משפחתי- הנהגתי בין מנהיגי העם: משה, אהרן ומרים: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'" (י"ב א-ב). מרים יוזמת ואהרן כנראה מקשיב לדבריה מדברים על האשה הכושית שמשה לקח. חז"ל זיהו שמדובר בציפורה אשת משה. על פי חז"ל מרים שמעה את ציפורה מספרת שמשה פרש ממנה מאז שירד מהר סיני. מדרגתו הרוחנית לא אפשרה לו לחיות חיי אישות ככל האדם. "כושית" במובן של יופי או שמדיין מקום לידתה של ציפורה נקרא כוש. פירוש זה קשה מאד, לא מובן המשך הפסוק: "כי אשה כושית לקח", רש"י מפרש לקח וגירש, אבל עיקר חסר מן הספר. נראה שמדובר בפרשה עלומה של אישה שנייה שלקח משה בנוסף לציפורה, כך מפרש נכדו של רש"י הרשב"ם: " משה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו". יש סוברים שמשה לקח אישה במצרים בעת שציפורה הייתה בבית אביה יתרו.

דברים אלו של מרים שהיו נכונים נאמרו כעובדות שליליות על התנהלותו של משה. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" הוא אינו מגיב. ה' קורא למרים, אהרן ומשה ומבדיל בין משה לאהרן ומרים, ומבהיר להם שמשה אינו נביא כמותם. מדרגתו שונה לחלוטין מכל הנביאים. הקשר בינו לבין ה' הוא קשר ישיר: "פה אל פה אדבר בו". ה' לא מתגלה למשה דרך תמונה אלא בצורה ישירה. מרים נענשת בעונש צרעת ויוצאת מחוץ למחנה שבעה ימים, עם ישראל ממתין לה לכבודה. מעלתו של משה מתבררת מתוך המשבר של חטאה של מרים.

שלושת המנהיגים הגדולים של עם ישראל במדבר, אהרן, מרים ומשה קשורים לחטאים שונים. התורה אינה מכסה על חטאי מנהיגי האומה הגדולים. אהרן קשור לחטא העגל, מרים חטאה בלשון הרע ומשה קשור לחטא המרגלים, אחריות מיניסטרילית. אהרן המנהיג הרוחני, הכהן הגדול הראשון של האומה היה שותף בעל כורחו לחטא העגל, חטא דתי של עבודה זרה. בזכות אהרן אומרים חז"ל היו ענני הכבוד שהגנו על העם במדבר. עננים מסמלים מדרגה רוחנית גבוהה ובתחום זה חטא אהרן. משה היה מנהיג העם ביציאת מצרים, והוא אמור להכניסם לארץ, ובנקודה זו קרה משבר חטא המרגלים שגרם לכל יוצאי מצרים למות במדבר. בזכות משה היה המן, המזון שאכלו ישראל במדבר. המזון קשור לארץ. חטאה של מרים אינו קשור לשמים כחטאו של אהרן ולא לארץ כחטא המרגלים אליו קשור משה אלא למסע, המסע הוא זרימה, בזכות מרים היה לישראל מים במדבר, הזרימה האנושית לעיתים קרובות עלולה להיכשל בחטאים הקשורים לדיבור. חטא לשון הרע הוא אחד החטאים החמורים ביותר, חטא של המספר והשומע המקבל את הדברים. ה' אינו ממהר לסלוח על חטא זה, מרים הנביאה שהייתה אשת מעלה, אחותו הגדולה של משה, שבוודאי הרגישה כאמו, הצילה אותו בהיותו תינוק, ודיברה כנראה מתוך כאב ובכל זאת נענשה. אנו במסע החיים שלנו צריכים להיזהר מאד מחטאי הדיבור, וכבר חז"ל אמרו שחטא לשון הרע שקול כנגד שלש עבירות חמורות בתורה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מסע החיים צריך להיות באוויר נקי מזיהום רוחני הנגרם מדיבור שאינו ראוי.

שלח

פרשת שלח- חטא המרגלים

יש פרשות בתורה שניתן לתת להן כותרת שתציב אותן במרכז ההוויה הישראלית לדורות, אחת מהן היא פרשת שלח. הכותרת של פרשה זו: "הסיפור ההיסטורי הישראלי". חטא המרגלים שיבש את התכנית האלוקית של יציאת מצרים. בני ישראל יצאו ממצרים מעבדות לחירות, כשהם שמים את פעמיהם לכוון הארץ המובטחת, שם הם אמורים להקים ממלכה ככל עם ועם, ובהמשך לממש את הייעוד הנשגב שניתן להם ערב מתן תורה: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". 

התכנית השתבשה בעקבות חטא המרגלים, שגרמו לכך שדור יוצאי מצרים לא ייכנס לארץ, כולם ימותו במדבר, ורק דור הבנים יזכה להיכנס לארץ ישראל, הדור שנולד בתוך החופש המדברי. הגשמת הייעוד שלשמו יצאו ממצרים יתעכב ארבעים שנה. המנהיג הדגול משה רבנו לא ייכנס לארץ. משה בפרשת דברים במסגרת נאומי הפרידה שלו מעם ישראל, אחרי שיתאר את חטא המרגלים יאמר: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל". משה קושר עצמו לחטא המרגלים. שתי סיבות יתכנו לקשר זה, האחת משה לוקח על עצמו אחריות מינסטרילית, הוא שלח את המרגלים שהמיטו אסון על העם, ולכן יש לו חלק בחטא המרגלים, והשנייה לא ייתכן שהעם שיצא ממצרים ימות במדבר ומנהיגו ייכנס בגפו לארץ.

עובדות אלו גרמו לכך שמחטא המרגלים ואילך החלה להתפתח תובנה אידיאולוגית- תיאולוגית שישראל הם קבוצה דתית ולאו דווקא לאומית. דת יכולה להתקיים בכל מקום בעולם ואינה חייבת טריטוריה על מנת להגשים את ייעודיה. המרגלים מציגים בפני העם את האפשרות להתקיים ללא ארץ וללא ממלכה. אידיאולוגיה זו הייתה לרועץ לאור כל ההיסטוריה הישראלית- יהודית. היא בולטת בימי שיבת ציון, כשמרבית היהודים גולי בבל אינם חפצים לעלות לארץ, ולאורך כל ימי בית שני, התפוצה הבבלית מהווה את רוב מנין העם, והדבר ממשיך בכל שנות הגלות אחרי חורבן בית שני, כשהקשר לארץ ישראל הוא תיאורטי בלבד ולא נעשים ניסיונות לאומיים לחזור ולעלות לארץ, ורק יחידים המשתוקקים לארץ עולים אליה.

דורנו מהווה תיקון לחטא המרגלים כשהתנועה הציונית הנחילה לעם את הכרחיותה ומרכזיותה של ארץ ישראל, אבל עדיין יש יהודים דתיים החיים מחוץ לארץ ישראל, ובטוחים שהם נוהגים כשורה כשהארץ פתוחה והעם היושב בציון רוצה לקבל כל יהודי.

המרגלים פגעו לא רק בהבנת המהות הישראלית הלאומית אלא גם בביטחון בצדקת הדרך, באומץ הלאומי המתגבר על פחדים, בערכים העומדים מעל כל מיני חששות. כלב בן יפונה קורא בקול- רם לעדה המתכנסת לשמוע את דברי המרגלים: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָה",ואילו המרגלים עונים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", חז"ל מצאו במילה "ממנו" תוספת שבתוכה יש רמז, שכביכול ה' גם הוא אינו יכול לסייע לנו לכבוש את הארץ, המרגלים היו יראי שמיים, אבל אמירה של אי יכולת לאומית לממש חזון מהווה ביטוי של חוסר אמונה, גם אם האומר אינו מתכוון לכך. יש צדיקים שאינם מאמינים. הצדיק עושה מעשים טובים מקיים מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ומנגד כשהוא עומד מול קשיים מעשיים בהגשמת אידיאליים הוא מעדיף להיות פסיבי,וגם כשהוא יראה דברים גדולים המתרחשים בהיסטוריה לעיתים בצורה מסובכת ומורכבת הוא יעדיף שלא לייחס אותם להשגחת ה'. המרגלים היו סוג כזה של צדיקים. אמונה אינה מסתכמת בידיעה שיש אלוקים והוא משגיח ומנהיג את העולם, אמונה אמורה לראות ולנסות להבין את דרך ההשגחה וההנהגה, ולפעול במרץ איתה ללא מורא. סדר זרעים הסדר הראשון מששה סדרי משנה נקרא בתלמוד הירושלמי  "אמונה" על פי פסוק בספר ישעיהו הרומז לששת הסדרים: "ויהיה אמונת עיתך…", מאמין בחי העולמים וזורע, האמונה מביאה לפעילות אקטיבית שהיא פועל יוצא ממנה.גם בתחום זה אנו מתקנים את חטא המרגלים, דורנו מלא עזות ואומץ המתגלה על צעד ושעל, ללא תכונות אלו לא היינו להישגים המופלאים להם זכינו, הפרחת השממה, העלאת מיליוני יהודים לארץ כשגולת הכותרת הקמת המדינה. 

קריאת פרשת המרגלים מחזקת את שני הנושאים הללו, חיזוק ההבנה שאנו עם הקשור לארצו ואינו יכול להתקיים בלעדיה והאומץ הנדרש להמשיך ולהתקיים בארצנו ולהתגבר על כל המכשולים.

קורח

וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ

מחלוקת קורח ועדתו על משה ואהרן אירעה אחרי חטא המרגלים לדעת הסובר ש"יש מוקדם ומאוחר בתורה", האירועים מסודרים בסדר כרונולוגי [לדעת האבן עזרא המחלוקת אירעה בחנוכת המשכן כשהלוויים הוקדשו לעבודה]. קורח ועדתו ניצלו את אווירת הנכאים ששרתה במחנה ישראל אחרי שנודע להם שלא ייכנסו לארץ ישראל,  כולם ימותו במדבר. זו ההזדמנות הטובה למרוד בהנהגה.

המניעים של החולקים היו שונים. קורח התמרמר על העובדה שהוא לוי ולא כהן כאהרן בן דודו אח משה מנהיג האומה,ואליו הצטרפו לוויים נוספים. דתן ואבירם ייצגו את שבט ראובן בכור בניו של יעקב שנושל מהבכורה עקב חללו יצועי אביו.מחלוקתם של דתן ואבירם הייתה על הנהגתו של משה. קבוצה נוספת של מאתיים חמישים איש שהיו כנראה בכורים שגם הם הוחלפו בלויים בגלל חטא העגל, רצו לעבוד במשכן, להקריב קרבנות ולהקטיר קטורת. 

המחלוקת הייתה על ההנהגה ועל הכהונה. הנהגה שלא הצליחה לממש את המטרה  של יציאת מצרים ולהביא את העם לארץ המובטחת, מחלוקת הנובעת מתסכול המטשטש את העובדות. העם אשם בכך שלא נכנס לארץ, העם קיבל את דעתם של המרגלים ובחר שלא להתמודד עם כיבוש ארץ כנען ולא משה, למרות שמשה לקח על עצמו אחריות מיניסטרילית וקשר את עצמו לחטא המרגלים בנאום הפרידה הראשון שלו בספר דברים. המחלוקת של קורח ועדתו על הכהונה ממניעים של רדיפת כבוד. לעומתם מניעיהם של מאתיים וחמישים האנשים היו טהורים, הם חזרו על חטא נדב ואביהוא בני אהרן שרצו להתקרב אל הקודש ללא צווי ה', התפרצות אל הקודש גם היא מסוכנת ומזיקה.

בעולם קיימת שאיפה לשיויון והתאמה בין איש לרעהו, אבל הבריאה מגוונת, וזה יופייה. ריבוי הצבעים והגוונים מלמד על כישרונו של הצייר. ה' הוא הצייר הגדול ביותר והציור שלו הוא העולם בכללותו והמין האנושי בפרט. 

המחלוקות נגרמות בגלל חוסר היכולת להכיל את השונה, לקבלו ולכבדו. לכל אדם יש את מעלותיו וחסרונותיו, ולכל אדם יש תפקיד בעולם. כל אדם נברא בצלם אלוקים, שהוא היכולת לעצב את חייו בצורה חופשית. פטרונות והתנשאות של אחד על השני גורמת לדחייה מהצד הנשלט שנפגע, והדבר מביא למחלוקת. קורח ועדתו מאשימים את משה ואהרן שהם מתנשאים על קהל ה', אנו יודעים שמשה עניו מכל אדם וכל פעילותו הייתה מתוך שליחות שנכפתה עליו על ידי ה'. הרוצים להתנשא מאשימים את מי שרחוק מהתנשאות במידה שהם נגועים בה "כל הפוסל במומו הוא פוסל".

חז"ל משווים יהודי הגר בחו"ל לעובד עבודה זרה. אמונת ה' היא אמונת הייחוד והיא אמורה לאחד בין בני אדם שנבראו ב"צלם אלוקים", עבודה זרה פלורליסטית, היא מאפשרת מגוון של אמונות ודעות ודרכי עבודה. החיים במדבר או בגלות גורמים לפירוד, העם אינו חי יחד ברמה המעשית וממילא נוצר פירוד אידיאולוגי וגם דתי.

חז"ל משווים גם את המחלוקת לעבודה זרה. האיסור המופיע בספר דברים "לא תגדודו" שמשמעותו לא תעשו שריטה על מת, נדרש "לא תעשו אגודות אגודות" שלא יהיו שני בתי דין בעיר אחת.  הרמב"ם הביא דרשה זו בהלכות עבודה זרה. מחלוקת בעם ישראל משמעותה התפרקות אמונית מוחלטת.

אין פלא שההישארות במדבר שדומה לעבודה זרה הביאה למחלוקת קשה בתוך מחנה ישראל. עם ישראל מלקק את פצעיו במשך שלושים ושבע שנים אחרי חטא המרגלים וחטא קורח. ייתכן והיו עוד מחלוקות בתוך מחנה ישראל, ייאוש בוודאי היה.בפרשת השבוע הבאה, פרשת חוקת, נקפץ לשנת הארבעים, כשרובו של דור יוצאי מצרים אינו בין החיים.

משימת האחדות קשה מאד מאד, קל לדבר על הערך וקשה מאד ליישמו בפועל. זו המשימה העומדת בפנינו כאן בארץ ישראל, זה המקום בו ניתן להגיע לייעד נשגב זה. מציאת מכנה משותף רחב והתנהלות מכילה ומכבדת אדם לאדם וקבוצה לרעותה.

חוקת

פרה אדומה

פרשתנו פותחת בנושא של הטהרה מטומאת מת המתבצעת על ידי הפרה האדומה. פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול ולא נעשתה בה עבודה, אפילו שתי שערות שאינן אדומות פוסלות את הפרה, חייבת להיות בת שנתיים לפחות, פרה שלמה בעלת מראה מרשים. פרה זו נשחטת ונשרפת ואפרה ניתן לתוך מים חיים, המשמשים להזאה על טמא מת.

פרשה זו השייכת להלכות טומאה וטהרה שובצה בתוך ספר במדבר העוסק בקורות ישראל במדבר ולא בספר ויקרא שבו יש פרשות שלמות העוסקות בדיני טומאה וטהרה, והדבר צריך ביאור.

אם נשים לב מקומה של פרשת פרה אדומה בדיוק בתפר בין סיפורי קורות ישראל בשנה השנייה ליציאת מצרים ובין הדילוג של התורה לסיפור קורות ישראל בשנת הארבעים ליציאת מצרים. סיפור קורח ועדתו הוא הסיפר האחרון העוסק בדור יוצאי מצרים, ובפרשת חוקת נקרא על מיתתה של מרים, חטא מי מריבה, מותו של אהרן, אירועים שהתרחשו בשנת הארבעים.

פרה אדומה חותמת את הסיום העגום של דור יוצאי מצרים שנידון לכליה במדבר, כל המשפחות טמאות בטומאת המתים שעל פי מסורת חז"ל מתו כל שנה בתשעה באב. כל הטמאים היו צריכים להיטהר לקראת הכניסה לארץ. הטהרה תכונה המאפיינת את ארץ ישראל. טומאה וטהרה קשורים לחומר, גוף האדם נמצא לעיתים במצב של טומאה, כלים ומאכלים יכולים להיטמא. הטומאה בדרך כלל מצב זמני, אחרי שנעשית פעולת טהרה היא נפסקת. טומאה וטהרה נוהגים רק בישראל ולא בעמים, ולכן המקום המיוחד שבו נוהגות הלכות אלו הוא ארץ ישראל. חלק מההכנות לכניסה לארץ היא ההיטהרות מטומאת מת, זו הסיבה שלפני שהתורה מתחילה לתאר את שנת הארבעים ליציאת מצרים, מופיעה פרשת פרה אדומה.

פרה אדומה מכפרת ומטהרת. המדרש קושר את הפרה האדומה לחטא העגל: "זאת חוקת התורה ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? אמר רבי  איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל". 

תפקידה המרכזי של הפרה לטהר מטומאת המת, לא ניתן להגיע אל הטהרה ללא כפרה. כל זמן שהפרט והכלל לא תיקנו את חטאיהם לא ניתן להיטהר, זה ייחשב כ"טובל ושרץ בידו". 

שחיטת הפרה האדומה ושריפתה הם שלב הכפרה. מדובר על כפרה על כלל העולם. הפרה מסמלת את השלמות החומרית, היא שלמה ויפה ובכל זאת שוחטים ושורפים אותה, להמחיש את שלטון עולם הרוח העל החומר ואפילו החומר היותר מושלם. 

נתינת האפר שהוא תוצאת הכפרה לתוך מים חיים והזאתם, זה שלב הטהרה. המים החיים מראים את זרימת החיים, אהבת החיים. המפגש עם המת הוריד את האדם ממדרגתו הרוחנית. מפגש מעציב ומדכא המביא את האדם לתחושת חידלון ואפסות. המים החיים מחזירים לו את חדוות החיים, מחברים אותו מחדש לחיוניות.

הכפרה והטהרה קשורות לשני החטאים הגדולים של בני ישראל במדבר, חטא העגל וחטא המרגלים. הפרה מכפרת על חטא העגל שהיה ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני, בגידה במעמד החופה. הטהרה קשורה לחטא המרגלים, שגרמו לכך שכל יוצאי מצרים לא יכנסו לארץ ישראל, כולם מתו במדבר, העם כולו נטמא בטומאת המת. המרגלים מנעו מדור יוצאי מצרים את מעלת הטהרה המיוחדת לארץ ישראל.

חטאים הם מעין כבלים המונעים תנועה, אזיקים הנמצאים על בני האומה. הכניסה לארץ ישראל היא בסימן החופש. יציאת מצרים מסתיימת בכניסה לארץ ישראל, כפי שמשה ובני ישראל שרו עם הים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…". פרה אדומה משחררת מכבלי החטא והמים החיים הזורמים נותנים את כוח התנועה לפרוץ קדימה: "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".

בלק

הברכות של זה שרצה לקלל

בפרשה הקודמת, פרשת חוקת עם ישראל איבד את שני מנהיגיו אהרן ומרים, ונגזר על משה רבנו המנהיג הדגול שלא ייכנס לארץ בגלל פרשת מי מריבה. בפרשת השבוע שלנו המצלמה התורנית עוברת ממחנה ישראל לארץ מואב. בלק בן ציפור מלך מואב מנסה להשתמש באמצעים מאגיים בניסיון לבלום את בני ישראל הנוסעים לכיוון הארץ המובטחת. בלק מזמין את בלעם הקוסם שיקלל את העם שיצא ממצרים.

בתקופת המקרא הייתה אמונה חזקה מאד בכוחה של ברכה וקללה של בני אדם. אמונה זו הייתה רווחת בכל העמים, והשתמשו בה במישור הפרטי- משפחתי וגם כלוחמה בין עמים. 

בספר בראשית אנו מוצאים שה' מבטיח לאברהם" "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", הברכות והקללות הן בעיקרן בידי ה', וה' מבטיח לאברהם שיברך את מברכיו וכנראה ידאג שברכותיהם יתקיימו ומאידך מי שיקלל אותו יקולל בעצמו והקללות לא יתקיימו. 

בנוסף אנו מוצאים את יצחק המעוניין לברך את עשו בכורו ובסופו של דבר הברכה העיקרית עוברת ליעקב. יעקב חושש להונות את אביו ורבקה אמו, הוא חושש שיקבל קללה במקום ברכה אם אביו יגלה את התרמית, ורבקה מרגיעה אותו: "עלי קללתך בני". יצחק מעביר גם את ברכת אברהם לבנו יעקב ערב בריחתו לחרן.

יעקב מברך את נכדיו מנשה ואפרים ואחר כך את כל בניו ערב מותו.

ברכה וקללה הם בידי הבורא כך עולה מפרשת בראשית בה אלוקים מברך את בני האדם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ", ואחרי שאדם וחווה נתפסו בקלקלתם בגן עדן הם מקוללים על ידי אלוקים.

ה' נותן כוח לבני אדם הקרובים אליו לברך ולקלל, ברכותיהם וקללותיהם יכולים להתקיים בעזרת ה'. 

חז"ל הרחיבו את היריעה של ברכות וקללות: "קללת חכם אפילו על חנם היא באה" (סנהדרין צ:), ו"אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך" (ברכות ז.).

בלק מנסה להשתמש ב"איש הרוח" הקוסם בלעם על מנת לנסות ולהתמודד עם העם המתקרב לגבולו.  אחרי כיבושי הבזק של ארץ סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן חשש בלק שהוא הבא בתור. לא האמין שיכול להתמודד צבאית עם ישראל ולכן ניסה בדרכים אחרות..

ייתכן ובלק תכנן להעביר לידיעת ישראל את טקסי הקללה של בלעם ובכך להילחם בהם לוחמה פסיכולוגית, כפי שניסה לעשות מלך סנחריב מלך אשור כששלח את רבשקה מול חומות ירושלים בנסיון לשבור את רוח העם הנצור בירושלים שייכנעו:  "וַיַּעֲמֹד רַב שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (מלכים ב' י"ח). 

המהלך לא הצליח והמקלל הפך להיות מברך, ולא ברכות רגילות אלא ברכות מופלאות:

"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ"

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה"

 "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה'כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם".

בלעם מתאר את בני ישראל בתיאורים שלא נמצאים במקומות אחרים בכל המקרא, מדוע דווקא מפיו של אותו קוסם אנו צריכים לשמוע תיאורים נשגבים אלו?

נראה שאחרי שקראנו על קורות בני ישראל במדבר, ובמיוחד על האירועים הקשים שחוו: חטא העגל, קברות התאווה, חטא המרגלים, קורח ועדתו. המקרא ביקורתי מאד כלפי העם הנבחר. אנו עלולים לגבש דעה שלילית על ישראל, הדבר עלול לערער את האמונה בסגולת ישראל, בפוטנציאל הטמון בהם. כדי לאזן את התמונה הריאלית באה התורה ומספרת לנו כיצד ישראל נראים בעיני האלוקים בפיו של אותו שרצה לקלל ונמצא מברך. למרות הקשיים שעברו על ישראל שיצאו ממצרים בשנות נדודיהם במדבר, מציאות טבעית של עם עבדים מתגבש, סגולתם הפנימית שבעטיה ה' בחר בהם מכל העמים לא השתנתה, דווקא מבחוץ הדברים נראים בצורה ברורה, ולמרות הביקורת הפנימית הרחבה יש תמיד מקום לאיזונים.

פנחס

מנהיגי דור העתיד- החלפת הנהגת המדבר בהנהגה חדשה

פרשת פנחס מסמנת את החלפת ההנהגה הותיקה בהנהגה חדשה. ההחלפה  בשלושה תחומים: הדאגה לקיומו הנפרד של עם ישראל והמלחמה בהתבוללות, ההתנחלות בארץ, והנהגת האומה.

הכניסה לארץ ישראל טומנת בחובה סכנת התבוללות בני ישראל בעמים הכנענים. הניסיון הראשון בתחום זה הקשר שנוצר עם בנות מואב. פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרן הכהן, נוקט יזמה קנאית ופוגע בנשיא שבט זמרי בן סלוא ובאשה המואבית שחבר אליה. קנאות דרך כלל מידה שלילית הנובעת מכעס בלתי נשלט, ולכן חכמים השוו את הקנאי לעובד עבודה זרה, שדעתו השתבשה. במקרה של פנחס המקרא משבח את קנאתו ובזכותה הוא זוכה לברכה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". התבוללות מהווה סכנה קיומית לעתידו של העם, דרך כלל יותר מסכנות ביטחוניות. פנחס וצאצאיו הכוהנים אמורים לשמור על בני ישראל כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". משה המנהיג הדגול בוודאי מסכים לסכנה הנשקפת מההתבוללות אבל לא נוקט שום פעולה מעשית, פנחס בן הדור הצעיר יסכן את חייו למען המשך קיומה של האומה.

בנות צלפחד, מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, בנות שבט מנשה תובעות נחלה בארץ ישראל. הן יודעות שבנים יורשים ובנות משתתפות בנחלה דרך משפחות חתניהם, אבל לאביהם צלפחד אין בנים. בכל המקרא מקובל שאדם שמת ממשיך את חייו בעולם הזה על ידי בניו היושבים בנחלתו. הן תובעות נחלה, משה אינו יודע כיצד להתייחס לבקשתן, הוא שואל את ה', ומקבל תשובה: "כן בנות צלפחד דוברות". בנות יורשות כשלאדם אין בנים. שבט מנשה הם מבני יוסף. לצאצאי יוסף היה קשר מיוחד לארץ. יוסף לפני מותו מבקש שיקברו אותו בארץ ישראל (כך ביקש גם בנימין זאב הרצל שיקברו אותו בארון מתכת וכשתוקם מדינה יהודית יעלו את עצמותיו לארץ, וכך נעשה בתש"ט אחרי הקמת המדינה ובהמשך על פי צוואתו העלו את שאר בני משפחתו לקבורה בהר הרצל). יהושע בן נון היה משבט אפרים ונחלותיהם של אפרים ומנשה נמצאות במרכז ארץ ישראל בשומרון. הנשים הצעירות העומדות להיכנס לארץ מבטאות קשר חלוצי עמוק של חיבור לארץ, ובזכותן מגיעה כל פרשת נחלות על פי דברי חכמים שמגלגלים זכות על ידי זכאי. 

גולת הכותרת של החלפת ההנהגה היא בחירת המנהיג שיחליף את משה. משה עצמו מבקש מה' למנות בחייו מנהיג חדש כדי שלא יוצר ואקום הנהגתי: "יִפְקֹד ה'  אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.  אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". הבחירה הייתה על ידי ה' והמנהיג זקוק לאישור העם כדי שיוכל להיכנס לתפקידו. התכונה המאפיינת את יהושע: "איש אשר רוח בו" , חכמים הסבירו שיודע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, ליהושע הייתה את יכולת ההכלה של אנשים בעלי דעות שונות למרות שלו עצמו היה עמוד שדרה אידיאולוגי. יהושע בוגר דור המרגלים שנשלחו על ידי משה לרגל את הארץ, היה באופוזיציה עם כלב בן יפונה, אבל בניגוד לכלב שביטא את דעתו ללא כחל ושרק, יהושע הקשיב לדעתם ולאורך כל הדרך לא חשף את דעתו עד לרגע המבחן כשחזרו למחנה ישראל. משה הכיר טוב את תכונתו של תלמידו, ולכן ערב היציאה הוסיף את האות יו"ד לשמו, הושע נקרא מעתה יהושע. ה' יושיעו מעצת המרגלים. הנהגת העם צריכה מנהיגים קשובים, הקשבה אמיתית היא הערובה ליכולת להוביל את העם להשגת יעדיו המורכבים. יהושע אמור להיות מנהיג שיחליף את משה גם בהעברת התורה שבעל פה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". אחריות כבדה מעבר לדור אחד, אחריות הנוגעת לדורות העתידיים הבאים.  ביהושע פרק א' ה' מחזק את יהושע בשני תפקידיו העברת התורה שלמד ממשה וכיבוש ארץ ישראל: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם. רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל  הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל". 

החלפת הנהגה היא כורח המציאות שהרי אין בני אלמוות, ובנוסף הדורות משתנים, הנהגה המתאימה לדור אחד אינה בהכרח מתאימה לדור הבא אחריו, והמנהיגים הזקנים צריכים ביוזמתם לחפש את מחליפיהם כפי שעושה משה. כל זה כשמדובר על הנהגה מעשית. הנהגה חינוכית-ערכית אינה נבחרת אלא לוקחת יוזמה מעשית ומוכיחה את עצמה, כך נהגו פנחס ובנות צלפחד כל אחד בתחומו. 

המשולש המושלם הוא עם ישראל- פנחס, ארץ  ישראל- בנות צלפחד, יהושע – תורת ישראל המהווה את הבסיס להנהגת העם כולו.

מטות מסעי

הבטחות צריך לקיים- חשיבות הדיבור בארץ ישראל

פרשות מטות-מסעי חותמות את ספר במדבר, הספר הרביעי בין חמשת חומשי תורה, בכך מסתיימת הסקירה ההיסטורית המתוארת בתורה, שפתחה בבריאת העולם וחותמת ערב כניסתם של בני ישראל לארץ כנען. ספר דברים החמישי מחומשי התורה יסקור את נאומי הפרידה של משה רבנו מעם ישראל ובסופו נקרא על מותו של המנהיג הדגול.

בפרשת מסעי מופיעה מצוות כיבוש הארץ: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ", התורה אינה מסתפקת בצווי כללי אלא מפרטת את גבולות המצווה בצורה מדויקת. משה שלא יזכה לממש מצווה זו כיוון שיום מותו קרב, עד יום מותו מתדרך את העם העומד להיכנס לארץ.

ספר במדבר עוסק בעיקר בתיאור אירועים משמעותיים בחיי העם בשנה השנייה ליציאת מצרים ובשנת הארבעים ערב הכניסה לארץ. המצוות המופיעות בספר במדבר קשורות לסיפורים המופיעים בצידם. לדוגמא מצוות הקשורות לארץ ישראל מופיעות בסמיכות לחטא המרגלים שגרם לכך שיוצאי מצרים החמיצו את ההזדמנות להיכנס לארץ, מתנות כהונה מופיעות בסמיכות לפרשת קורח ועדתו שערערו על הכהונה. 

פרשת מטות פותחת בעניין נדרים: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". נדר ושבועה הם התחייבויות שאדם מקבל על עצמו, ואסור לו לחלל את דבריו, לא לקיימם: "ככל היוצא מפיו יעשה". מדוע פרשה זו מופיעה במקום זה?

יש פרשנים שקשרו עניין זה לסוף פרשת פנחס, שם מופיעים קרבנות מוסף ובפסוק המסכם את הנושא מופיעים נדרים ונדבות. פרשנות זו מבוססת על קשר אסוציאטיבי. פרשנות נוספת קושרת את פרשת נדרים לסיפור הבא אחריה, ההתחייבות של בני גד וראובן לצאת חלוצים לצבא של יהושע בן נון תמורת ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי. התחייבות עתידית זו תקוים אחרי מותו של משה בימי יהושע המנהיג הבא, פרשת נדרים באה להבהיר חומרת הפרת התחייבות.

אני רוצה להציע אפשרות שלישית הקושרת את משמעות הדיבור לעניינה של ארץ ישראל. הדיבור הוא הכוח הקושר בין החלק הרוחני 

לחומרי של המין האנושי. האדם מתואר בפרשת בראשית כ"נפש חיה" ותרגום אונקלוס במקום מתרגם: "רוח ממללא", רוח מדברת. הדיבור הוא רוח העובר דרך האיברים הגשמיים של האדם, חמשת מוצאי הפה: שפתיים, שיניים, חיך, לשון וגרון. הדיבור של האדם מעיד על אישיותו ותכונותיו.

על פי המסורת האדם נברא בארץ ישראל מהעפר שעליו יוקם המזבח בבית המקדש על הר הבית. בני האדם החיים בארץ ישראל אמורים לממש את האידיאל של האדם השלם, האדם שפיו וליבו שווים, ש"מילה זו מילה" אצלו.

המקרא וחז"ל משתמשים באמירה או דיבור על מנת לתאר את בריאת העולם: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", "בעשרה מאמרות נברא העולם", "ברוך שאמר והיה העולם". הבריאה במהותה היא חיבור בין רוח לחומר.

כוח הדיבור מגיע לשיאו בנבואה, שמקומה הטבעי הוא בארץ ישראל, משה אבי הנביאים הצטווה לקחת את המטה ולא להשתמש בו אלא לדבר אל הסלע. כיוון שלא נהג כך נגזר עליו שלא ייכנס לארץ.

העשייה היא בדרך כלל קולקטיבית, יש אפשרות לייצור מכנה משותף מעשי של אנשים רבים, דיבור תמיד יהיה אישי גם אם יקראו את אותו טקסט. כל אחד יש לו את כוונותיו, הטון המיוחד לו. 

בגלות כוח העשייה המשותף אפיין את עם ישראל: "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", עולם העשייה הוא העולם הנמוך, הבסיסי, מעליו עומד עולם היצירה. יצירה היא אינדיוידואלית יכולה להתגלות במיוחד בארץ ישראל, הדיבור הוא אחד הביטויים של היצירה.זה הבסיס לחופש הביטוי, החופש לייצור.

בקבלה מידת המלכות קשורה לפה, המנהיג בחז"ל נקרא דבר (דגש חזק בע' הפועל), המלכות הישראלית מקומה בארץ ישראל. 

ערב הכניסה לארץ מעבירה לנו התורה את המסר החשוב הזה. השתמשו בכוח הדיבור בצורה ראויה. לימוד תורה וחכמה, תפילה, הגות ושיחה בעלי משמעות.

ויקרא

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'- הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

השבת אנו פותחים בקריאת ספר ויקרא ובנוסף פרשת החודש שנקראת דרך כלל לפני ראש חודש ניסן או בראש חודש עצמו כמו השנה. בשורות הבאות ננסה לקשור את נושא פרשת ויקרא וספר ויקרא בכללותו העוסק במחציתו הראשונה בדיני הקרבנות שהיו קרבים במשכן ובמקדש לנושא של מצוות קידוש החודש הנלמדת מהפסוק: "החודש הזה לכם ראש חדשים…".

במשכן ובמקדש היו שני מוקדים האחד מקום קודש הקודשים שבו היה מונח ארון הברית שבתוכו שני לוחות הברית, המוקד השני המזבח שעמד בחצר המקדש ועליו הקריבו קרבנות. ארון הברית בקודש הקודשים מבטא את השראת השכינה על המשכן שבאה מלמעלה למטה. בסוף ספר שמות מופיע: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן… וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן", כך היה במשכן וכך בבית המקדש. השראת השכינה הייתה בולטת בבית המקדש הראשון שבו היה ארון ברית עם לוחות ואילו בבית המקדש השני הייתה אבן השתייה בלבד, השראת שכינה חלקית. המוקד השני המזבח שעמד בחצר המשכן ועליו היו מקריבים קרבנות ציבור וקרבנות יחיד בכל ימות השנה. המזבח המקום שבו מתבטאת עבודת האדם הפונה אל ה' מלמטה למעלה. 

המצב השלם הוא שהשכינה שורה על המשכן ובמקביל האדם מקריב קרבנות ומתקרב אל ה'. לא די בהשראת שכינה ללא מעשה אדם, ואי אפשר להסתפק במעשה אדם ללא הארת פני שכינה.

הקרבת קרבנות היא מתוך רכושו של האדם המוכן לתת למען מטרה עילאית, הוא קונה מכספו את הקרבן. חלק מהקרבנות הם קרבנות חובה כפרה על חטאים או קרבנות נדבה, תרומה למקדש. רק בעל רכוש יכול להקריב קרבנות וכדי לצבור רכוש צריך להיות בן חורין. עבד אינו בעל רכוש, רכושו שייך לאדונו.

מצוות קידוש החודש הנלמדת מהפסוק: "החודש הזה לכם ראש חודשים" מבטאת את היכולת של חכמי ישראל הנבחרים על ידי עם ישראל לקבוע את הזמן המדויק של המועדים. קביעת יום ראש החודש הנקבעת על ידי חכמי ישראל בעבר השפיעה על המועד המדויק של החג. כיום אנו משתמשים בלוח קבוע והדבר מכהה את הדינמיות של קביעת ראשי חודשים ומועדים מידי חודש בחודשו. הזמן הוא המשאב החשוב ביותר של האדם יותר מהרכוש. חיי האדם עלי אדמות הם זמניים, והמבחן האמיתי של האדם כיצד הוא מנצל את הזמן שניתן לו. קידוש החודשים משמעותו שליטה על הזמן. עם ישראל היה ויהיה תמיד בעולם כיוון שהוא שולט על הזמן בניגוד לעמים אחרים ולנבראים פרטיים שהזמן שולט עליהם ולכן הם מתחלפים בעולם. 

השליטה על הזמן היא זכות ששייכת לבני חורין בלבד. זמנו של העבד שייך לאדונו האדון מנהל את זמנו של העבד. זו הסיבה שעל פי ההלכה עבדים פטורים ממצוות עשה שהזמן גרמן. זמנו אינו בידו והוא אינו יכול להחליט כיצד לנצלו ולכן לא ניתן לחייבו לקיים מצוות התלויות בזמן.

בעלות על רכוש וניהול זמן הם מתנות הניתנות לבני חורין. בפתיחתו של חודש ניסן בו יצאנו מצרים מעבדות לחרות, אנו נפגשים עם מתנות אלו שאינן זכויות בלבד אלא חובות. חובות המוטלות על בן החורין שקיבל רכוש וזמן להשתמש בהן למטרות עילאיות למענו ולמען החברה והעם. 

פרשת ויקרא ופרשת החודש נקראות בשבת, שהיא הביטוי לקדושה הקבועה הקיימת בטבע. כל ששה ימים מגיעה שבת ללא צורך בפעולה אנושית. האדם בחופשיותו אמור להתחבר לקדושה הקבועה בטבע על ידי הרכוש והזמן שנמצאים תחת ידו. 

חודש האביב הוא חודש ניסן, ההתחדשות של הטבע משפיעה על כוחות היצירה של האדם, נאחל לעצמנו שנזכה להתחדש וליצור יצירות משמעותיות.

צו- שבת הגדול

פרשת צו פותחת בפסוק: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל  הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". קרבן עולה מוקרב במהלך היום ונשרף כל הלילה על המזבח. קרבנות מוקרבים במקדש רק ביום. קרבן תמיד של שחר פותח וקרבן תמיד של בין הערביים חותם. בלילה היו נשרפים חלקי הקרבנות שהוקרבו במהלך היום. הכוהנים מופקדים על הקרבת הקרבנות ובנוסף על ניקוי המזבח כל בוקר, הרמת הדשן מעל המזבח ופינויו מחוץ למקדש:

"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר". גריפת הדשן והרמתו מעל המזבח הייתה בבגדי קודש רגילים ואילו הוצאת הדשן החוצה הייתה בבגדים פשוטים שכנראה גם היו בגדי קודש.

הרמת הדשן הייתה עבודה פיזית קשה, היו כמויות גדולות של דשן שהצטבר על גבי המזבח והיה צריך כוח פיזי ניכר על מנת להרימן. הכהן שהוא בעל תפקיד מכובד עושה עבודה זו בעצמו בבגדים הדורים. ובכך לא מסתיים תפקידו גם את פינוי הדשן מחוץ למקדש עושה בעצמו בבגדים פשוטים. ללמדנו שמול הקב"ה גם האדם החשוב ביותר שווה לכל האנשים. בספר שמואל מסופר על דוד המעלה את ארון הברית לירושלים ומפזז ומקרר לפניו כאחד האנשים הפשוטים. אשתו מיכל אינה מבינה את התנהגותו, דוד עונה לה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה".

פרשת נוספת בתורה פותחת בפועל צו"ה, פרשת תצוה בספר שמות. "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה'  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".  הדלקת המנורה בבית המקדש אינה עבודה קשה. עיקר העבודה היא הטבת הנרות לפני הדלקתן. פעולה זו מיועדת גם היא לכוהנים שהיו מטיבים את הנרות בוקר וערב. המנורה המפיצה אור מסמלת את השפע הרוחני היורד מהשמים אל בני האדם והכוהנים תפקידם להכין את הכלים המתאימים להורדת השפע הזה לארץ. הראשונים לקליטת השפע הם בני ישראל ולכן הם המצווים להביא את השמן למקדש.

הכוהנים מצד אחד היו מתווכים להורדת שפע אלוקי משמים לארץ ומצד שני עיקר עבודתם הייתה על גבי המזבח שעניינו התקרבות אל ה' מהארץ לשמים שלעיתים כרוכה בעבודה קשה כמו הרמת הדשן ופינויו ובכלל כל דבר שמתחיל מארץ נתקל בקשיים וסיבוכים.

בלוח השנה העברי יש לנו שבתות ומועדים. השבת היא זמן המיוחד להשפעה אלוקית מהשמים לארץ. השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, אחרי כל ששה ימים מגיעה שבת. המועדים נקבעים על ידי חכמי ישראל המקדשים את החודשים והם תלויים בנו, לכן מברכים במועדים: "מקדש ישראל והזמנים". 

חג הפסח נקרא בתורה על פי מסורת חז"ל: "שבת", "וספרתם לכם ממחרת השבת..", כי יציאת מצרים הייתה פעולה אלוקית שיד אנושית לא הייתה שותפה בה, חסד מלא, לעם ישראל לא היו זכויות שבגינן יצאו ממצרים. מכאן ואילך תתחיל העבודה האנושית: "ממחרת השבת", ה' נתן לנו את נקודת הפתיחה, דחיפה ראשונית ואחריה שומה עלינו כל יום לעלות ממדרגה למדרגה, לספור את הימים כדי שנזכה לעמוד למרגלות הר סיני ולקבל את התורה.

פסח

יציאה מעבדות לחרות

עיקרו של חג המצות הוא היציאה מעבדות לחרות: "הֲנִסָּה אֱלֹקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה'  אֱלֹקיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ",  גוי מקרב גוי, עם מתוך עם, עם ישראל נטמעו בתוך העם המצרי, יציאת מצרים הייתה לידה.

בני ישראל חוו היטמעות תרבותית בתוך מצרים, המקרא מתאר היטמעות תרבותית כעבודה אלילים. הנביא יחזקאל (כ) מספר עובדה שלא מופיעה בתורה, ה' הזהיר את העם עוד בהיותם במצרים שיפסיקו לעבוד אלהים אחרים: "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת.  וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה'  אֱלֹקיכֶם"., האזהרה נפלה על אוזניים ערלות: "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם". ובכל אופן ה' גאל את ישראל ממצרים למען שמו: "וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר". יציאת מצרים מהווה שחרור מתרבות זרה ובירור עמוק של הייחודיות התרבותית הישראלית שהרי לשם כך יצאנו ממצרים.

בנוסף לשחרור ברובד הלאומי חג החירות הוא הזדמנות לשחרור אישי מתפיסות עולם מקובעות והתנהגויות שהורגלנו אליהם שנים רבות. אנו אוסרים את עצמנו בתחום המחשבתי והמעשי במשך כל ימות השנה ובדרך כלל איננו מודעים לכך, ואנו לעיתים נוטים להצדיק את מחשבותינו ומעשינו כדי שנוכל להמשיך ולדבוק בהם. 

יציאת מצרים מהווה מהפכה לאומית, תרבותית ואישית.

מידי שנה אנו פוגשים את האירוע ההיסטורי הכביר של יציאת מצרים, וחז"ל הורו לנו: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אמירה שמחזירה אותנו אל העבר, לרמב"ם הייתה גרסה שונה: "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הרמב"ם העביר את ההנחיה מהעבר אל ההווה. מי שיראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, יעשה בדק בית בעצמו ויחפש את הדרך כיצד להשתחרר מהמאסרים שהטיל על עצמו. 

שלשת המוקדים של ליל הסדר הם: פסח, מצה ומרור. הפסח מבטא את השחרור התרבותי ממצרים, בני ישראל הקריבו את קרבן הפסח בתוך מצרים ובכך ביטאו שאינם שייכים לתרבות המצרים שאחד מסמליה היה השה שהקריבו. המצה מבטאת את היציאה של העם ממצרים שרצו שלא הספיק בצקם להחמיץ, ואילו המרור, ההסבר הרגיל המופיע בהגדה החיים המרים של השעבוד במצרים, אני חושב שהמרור מבטא את השעבוד האישי של האדם. אדם משועבד חיוו מרים, הוא רואה את העולם מתוך חרכי תפיסות העולם שלו, התנהגויותיו המעשיות, לעומתו אדם חופשי שמח, העולם פתוח לפניו, הוא מאמין בשינויים, בהתפתחות ובתיקון עולם.

"יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (הרב קוק), יציאת מצרים הפכה להיות סמל אוניברסאלי לכל העמים. היא מהווה השראה ללוחמי חרות בכל העמים. היא נושאת בשורה של  אביב, פריחה והתחדשות, והתחלה מא"ב- האותיות הראשונות של אביב, אב לי"ב החודשים שיגיעו אחריו.

ניסן החודש הראשון בתורה,  נמצא באמצע השנה שהתחילה בתשרי. שבירה של מסגרת הזמן הקבועה בדיוק באמצע כדי שלא ניכנס לשגרה, ומידי יום ביומו ניפתח לאפיקים ויוזמות חדשות.

שביעי של פסח- פרשת שמיני

המספרים שבע ושמונה בעלי משמעות בעולם היהודי. המספר שבע מסמל את המדרגה הרוחנית הקשורה לטבע, ששה ימים ואחריהם מגיעה השבת, העולם בנוי מארבע רוחות השמיים למעלה ולמטה, ששה מימדים. המספר שמונה מציין את המדרגה הרוחנית שלמעלה מהטבע, לכן ברית המילה ביום השמיני. העורלה חלק מהטבע ומסירים את הערלה ביום השמיני כדי לגלות את המעלה הרוחנית הנצחית שקיימת באדם לפני לידתו ותישאר גם אחרי עזיבתו את העולם הזה.

יציאת מצרים הייתה הופעה ניסית בתוך טבע העולם, הנס שינה את סדרי הטבע, והראה לאימפריה המצרית שיש מנהיג לעולם, אפשר להשתחרר מבית הסוהר הענק שהמקרא קורא לו "בית עבדים", ולא עבדים בודדים אלא עם שלם לאור היום יוצא ממצרים. 

חכמים מלמדים אותנו שבשביעי של פסח בני ישראל חצו את ים סוף. הים נבקע בלשון המקרא ונקרע בלשון חז"ל. אירוע זה חותם את יציאת מצרים. פרעה רצה להחזיר את הגלגל אחורה ולהחזיר את בני ישראל למצרים ובים סוף הוכרעה המערכה. משה אומר לעם: "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ  לִרְאותָם עוֹד עַד עוֹלָם". השעבוד במצרים היה הקשה בכל ההיסטוריה הישראלית. בני ישראל התבוללו בתרבות המצרית.  התבוללות מסוכנת לקיום לאומי יותר מקשיים פיזיים.

השחרור הסופי ממצרים פותח את הדרך להר סיני. אחרי ספירה של שבע שבועות, ביום החמישים אפשר לשמוע את קול ה', עשרת הדיברות. שמיעת קול ה' מדרגה של עליה מעל הטבע, מעל ספירת שבע השביעיות.

פרשת שמיני עוסקת בחנוכת המשכן במדבר שהייתה ביום השמיני אחרי שבעת ימי המילואים, שבהם משה בנה ופירק את המשכן והכשיר את אהרן ובניו לעבודה. המשכן מהווה ביטוי להשראת שכינה שמימית בארץ. ה' מתאווה כביכול שתהיה לו דירה בעולם הזה. היום השמיני הוא היום המתאים להופעת השכינה מן השמים לארץ.

השנה פרשת שמיני צמודה לשביעי של פסח. שינוי סדרי הטבע בשביעי של פסח והתעלות רוחנית בהשראת שכינה ביום השמיני.

רוחניות בתוך הטבע קשורה לחוקי הטבע, היא נעה במעגליות קבועה, ששה ימים ושבת אחריהם. מדרגה רוחנית מעל הטבע היא מדרגה של בחירה חופשית שאינה כפופה לחוקי הטבע. 

בני ישראל יצאו ממצרים המסמלת את עולם החול, עולם הטבע, היו משוקעים בתוך עולם טבעי, בחג הפסח הם נחשפו לכך שיש מנהל לטבע, שיכול לשנות את סדרי הטבע, ואילו במעמד הר סיני ואחר כך בחנוכת המשכן הבינו שגם הם יכולים לשנות את הטבע. אדם שנברא בצלם אלוקים , שלפי פרשנים רבים משמעותו הבחירה החופשית, יכול לחולל גדולות ונצורות, לשפר ולשכלל את העולם במישור הערכי והמוסרי. מימוש אידיאל זה הוא המטרה של יציאת מצרים, שמשמשת קריאת כיוון לישראל ועל ידם לכלל האנושות.

תזריע- מצורע- יום העצמאות

שתי פרשות השבוע עוסקות בנושאי טומאה וטהרה. פרשת תזריע פותחת בטומאת היולדת וממשיכה לעסוק בדיני הצרעת.

לידה אירוע משמח של הופעת חיים בעולם, ומאידך הניתוק של העובר מאמו מהווה פרידה מחיים שהיו מחוברים פיזית ומעתה יתחיל תהליך של חיבור רוחני בין ההורים לילדיהם. יולדת בן טמאה שבעה ימים, ביום השמיני האב מצווה למול את בנו ומקבל על עצמו להתחיל בתהליך חינוכו, ואז מסתיימים ימי הטומאה של היולדת ומתחיל תהליך של טהרה שאורך שלושים ושלשה ימים. בלידת בת התהליך אורך זמן כפול, כיוון שאין ברית מילה, הקשר בין האם לבת יותר טבעי- רוחני ולכן מספר הימים כפול, ימי הטומאה מסתיימים אחרי שבועיים ואחריהם ששים וששה ימי טהרה. בימים אלו האם מתכוננת לקראת תפקידה בחינוך בתה.

בסיום תהליך הטהרה היולדת מביאה קרבן לבית המקדש. תהליך הלידה הפגיש את היולדת עם ה' שהרי היא חוותה את הופעת החיים שה' הוא מקורם. במקביל לכך הרגישה היולדת את אפסות האדם, שהרי כל תהליך הלידה, האדם אינו מחוללו, כל פגישה עם גדולות הבורא מעוררת אצל האדם הרגשה של קטנות. קרבן עולה וקרבן חטאת מבטאים את התחושות הסותרות האלו, העולה את ההתעלות והחטאת את הקטנות. 

התורה מבטאת את יצירת האדם הראשון בפסוק: "וַיִּיצֶר ה'  אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". תרגום אונקלוס לארמית תרגם את המילים: "נפש חיה"- רוח ממללא. כוח דיבור. הדיבור הוא גילוי אישיותו של האדם כלפי חוץ. 

לאדם נתונה בחירה חופשית כיצד להשתמש בכוח הדיבור, האם לדבר טוב על הבריות, לדבר דברי תורה וחכמה, להתפלל או לדבר סרה בבריות, לשון הרע ורכילות. המצורע הוא מוציא שם רע. אדם שדיבר סרה על הבריות ולכן גופו הצטרע. הצרעת מחלה שסיבותיה הן מוסריות. אחד מדיניו של המצורע: "ישב בדד מחוץ למחנה", כיוון שבדיבורו גרם לפירוד בין אדם לחברו הוא מורחק מחברת בני אדם.

בתחילת הפרשה עסקנו בהופעת החיים החדשים ובהמשך באיכות החיים. זיהום אוויר רוחני נגרם על ידי דברים שליליים שנאמרים כלפי קבוצות או פרטים. הסתה, גזענות, הטרדות, לשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע כל אלו הם חטאים חמורים ביותר, וכולם נעשים על ידי הדיבור. חכמים אמרו שלשון הרע שקול כנגד שלשת העבירות החמורות בתורה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. קשה לאכוף חטאים אלו כמו חטאים מעשיים אבל חומרתם והשפעתם על האווירה שבה אנו חיים מכרעת. המשרד לאיכות הסביבה דואג רק לאוויר הפיזי אבל התורה דואגת לאווירה הרוחנית ומזהירה מפני התוצאות של פגיעה באווירה זו.

בימים אלו אנו מציינים את תקומתו של העם השב לציון, לידה מחודשת. השארנו בגלות בית קברות ענק, ומשם יצאנו מחדש לאוויר העולם. בלשון חז"ל רחם האישה נקרא: "קבר",משם יוצאים חיים לעולם ועל פי האמונה בתחיית המתים גם מקברי המתים יצאו חיים חדשים. יום הולדת אירוע משמח. הלידה הראשונה הייתה ביציאת מצרים ולא השכלנו לשמור על החירות שקיבלנו ביציאת מצרים ויצאנו לגלות שהסתיימה בבית הקברות היהודי האירופאי הענק.  נולדנו מחדש ביום העצמאות וקיבלנו חירות. מעתה האחריות מוטלת עלינו לדאוג לחיים באוויר נקי. אחדות, אהבת חנם, עין טובה אינן סיסמאות אלא ערכי יסוד של חברה החפצה בחיי בעלי ערך. 

אחרי יציאת מצרים התורה מכוונת אותנו מהם העקרונות שעליהם עלינו להשתית את החברה והממלכה שאנו עומדים להקים. "ואהבת לרעך כמוך","לא תלך רכיל בעמך",  "ואהבתם את הגר", "וגר לא תונה ולא תלחצנו" ועוד .

בימים אלו עלינו לערוך חשבון נפש, כמו שכל אדם צריך לערוך ביום הולדתו, מה אנו עושים כדי שהמדינה שהקמנו תעמוד ביעדים נשגבים אלו.

אחרי מות – קדושים

מקומו של האדם מול הקודש

פרשת אחרי מות פותחת בפסוקים:"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". בני אהרן נדב ואביהוא מתו ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, בהקריבם אש זרה ללא צווי מפורש. הקרבה ספונטנית שבאה מתשוקה של קרבת אלוקים, תשוקה חיובית שהביאה לפעולה אסורה בתכלית שגרמה למוות טרגי ביום שמחה. הקודש הוא מקום סטרילי, מקום של התגלות שכינה, במקום זה אין מקום ליוזמות פרטיות, כל פעולה שנעשית בו צריכה להיעשות על פי צווי, ויש לקיים את הציווי בצורה מדויקת. 

הלקח ממותם של בני אהרן מבוטא בפסוק: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". הכהן הגדול אינו מורשה להיכנס אל הקודש בכל עת אלא אם הוא עושה את אותן פעולות שהתורה מצווה בהמשך הפרשה. יש סדר רחב של הקרבת קרבנות והקטרת קטורת. סדר זה היה נעשה על ידי אהרן הכהן הגדול הראשון, ובדורות הבאים הוא ייעשה על ידי הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.

יצירת מרחב של קודש שבו האדם אמור להרגיש התבטלות כלפי הופעת השכינה, אמורה לשמש קריאת כיוון לאדם, שאמנם ה' נתן את הארץ לבני אדם, אבל עדיין ה' משגיח ו"מלוא כל הארץ כבודו", העולם אינו אחוזה פרטית של המין האנושי. יש מקום שהוא היכל ה', ששם הקוד ההתנהגותי מוכתב לאדם מלמעלה.

חטאם של בני אהרן מהווה המשך לחלקו של אהרן בחטא העגל. עגל הזהב נעשה על ידי אהרן, ולכן כשנודע לאהרן שבניו מתו הוא שותק: "וידום אהרן", אהרן הבין מיד שיש קשר בין מותם של בניו ובין חטא העגל. מוקד החטא של עבודה זרה הוא היזמה האישית של העובד, דבר שנשלל לחלוטין על ידי התורה. 

חטא העגל, עבודה זרה מצד אחד, ותשוקה לקרבת ה' המבוטאת בעשייה במקום הקודש מצד שני, התורה שוללת את שני הקצוות.

פרשת קדושים עוברת אל המרחב האנושי,המרחב החברתי המותר והפתוח למין האנושי. במרחב זה התורה מראה לנו כווני פעולות ליצירת חברה בריאה ומוסרית. שלל מצוות בתחום האמוני- בין אדם למקום, ובעיקר החברתי- בין אדם לחברו נמצאות בפרשת קדושים.

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם, לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ,לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר, לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל , לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה".

למרות המגבלות הקיימות בתחום המקדש, שהוא מרחב מוגדר ומצומצם, המרחב המותר גדול ובמרחב זה מוטל על עם ישראל להקים חברה מתוקנת המבוססת על ערכים איתנים, שהכותרת שלהם היא "קדושים תהיו". הקדושה מתבטאת בהקמת חברה שבה הנתינה לזולת, הדאגה לכל אחד מבני החברה לפועל, לזקן, לגר לבעל המוגבלות החרש או העור, היא אבן היסוד לקיומה, זה היעד שהתורה מציבה לנו.

אמור

קדושה

בחלקו השני של ספר ויקרא אנו מוצאים את הפועל קד"ש מספר רב של פעמים. במחקר יש קוראים ליחידה זו "ספר הקדושה". 

פרשת השבוע הקודמת פרשת קדושים פותחת בפסוק: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'  אֱלֹקיכֶם". מה משמעותו של הציווי "קדושים תהיו"?

רש"י מפרש שציווי זה מתייחס לפרשת העריות המופיעה בפרק הקודם. הקדושה היא פרישות מעריות. הרמב"ן רואה את הציווי כעומד בפני עצמו ומשמעותו: "קדש עצמך במותר לך". בתורה קיימות מצוות עשה ומצוות לא תעשה, חיובים ואיסורים, ומעבר לכך קיים תחום רחב של פעולות מותרות. לתחום זה מתייחס הציווי: "קדושים תהיו", צמצמו את ההנאות החומריות המותרות כמו אכילה ושתייה, שתיית משקאות חריפים, יחסי אישות. עולם הרוח צריך לקבל מעמד בכורה מול עולם החומר. ברצוני להציע קריאה שלישית של הציווי "קדושים תהיו". זו כותרת לכל המצוות המופיעות בהמשך הפרשה, רובן חברתיות וחלקן בין אדם למקום. הקדושה איננה פרישות אלא נבדלות. הישראלי מצווה לחיות חיים ערכיים, חיים של שאר רוח. החברה הישראלית צריכה להיות חברה בעלת רגישות חברתית מיוחדת, ללא לשון הרע, כבוד לקשישים, אהבת הזולת. כדי להמחיש שמקור המוסר אינו אנושי אלא אלוקי, שולבו בתוך המצוות החברתיות גם מצוות שטעמם אינו ברור לנו כמו כלאיים וערלה. 

פרשת אמור מרחיבה את מושג הקדושה ומעלה אותו לרמה גבוהה יותר, קדושת הכוהנים. הכוהן מוזהר שלא לשאת גרושה או חללה (הכוונה לבת שנולדה מכהן שנשא אישה שאסורה לו), וכן אישה זונה (בחז"ל יש מספר פרשנויות מיהי זונה, להלכה נפסק שמדובר באשה שהיה לה קשר עם גבר שאינה יכולה להינשא לו). כהן גדול מנוע מלשאת אישה אלמנה. מגבלות אלו המוטלות על כוהנים ולא על ישראלים, נובעות מהקדושה היתרה של הכוהנים. נשים אלו עברו חוויה קשה בחייהן, ייתכן והן התגברו עליה ובוודאי משפחתם והחברה הקרובה שלהן חייבים לסייע להן, אבל הכהן צריך לשאת אישה שלא חוותה חוויות אלו, שעלולות להעיב על הקשר השני עם בן זוג הכוהן. קדושתו של הכהן אמורה להתבטא גם בחיי המשפחה שהוא מקים. כהן גדול שאין לו אישה אינו יכול לעבוד בבית המקדש ביום הכיפורים,ולכן אומרת המשנה במסכת יומא שהיו מייחדים לו אישה נוספת לפני יום הכיפורים שמא תמות אשתו במהלך יום הכיפורים, מצב נדיר לחלוטין, ועבודת יום הכיפורים תיעצר. לכהן גדול אין ממלא מקום.

מגבלה נוספת הקיימת על כוהנים, איסור טומאת מת. לכהן אסור לגעת במת, לשאת אותו או להיות איתו תחת קורת גג אחת- טומאת אהל. מותר לכהן רגיל להיטמא לשבעת הקרובים מדרגה ראשונה: אביו, אמו, אחיו, אחותו, בנו, בתו ואשתו. לכהן גדול אסור להיטמא לקרוביו ורק ל"מת מצווה" מותר לו להיטמא. מת מצווה הוא מת המוטל בדרך ללא קבורה, כהן גדול מצווה לעסוק בקבורתו למרות שהדבר יגרום לו להיטמא. מוות נוגד את הקדושה. הכוהנים שקדושתם יתרה מקדושת ישראל מצווים להתרחק מהמפגש עם מתים. מדובר במהפך אידיאולוגי. פולחן המתים רווח מאד בעולם הפאגני ובמיוחד במצרים. פולחן זה היה מוקד של חוויות רוחניות מגוונות, ולא סתר את מושג הקדושה. הפולחן נוהל גם על ידי כוהני דת. התורה מציבה גישה שונה לחלוטין, הקדושה מחוברת לחיים ורק אליהם. המפגש עם המוות מרחיק את האדם מן הקדושה. מפגש זה ממחיש לאדם את אפסותו, את החידלון שאף אחד לא יוכל להימלט ממנו, והדבר מביא לייאוש, חוסר עניין בחיים, אבדן אמונה. האדם הקדוש מודע למוות אבל אינו משתעבד לו. הוא דבק בחיים ומתחבר למשמעותם הפנימית ומאמין שגם אחרי החיים בעולם הזה, משמעותם תישאר לנצח.

מגבלה נוספת קיימת על כוהנים. בעלי מום מנועים מלעבוד במקדש. אין כאן חס וחלילה זלזול בבעלי מוגבלויות, ההיפך, התורה בפרשת הקודמת הזהירה שלא לקלל חרש ולא לתת לפני עיוור מכשול. סיבת המניעה נובעת מכך שהקדושה צריכה להתגלות גם על ידי שלמות גופנית. כהן בעל מום יכול להיות שופט או ראש ישיבה אבל בבית המקדש, המקום הקדוש ביותר וגם היפה והמטופח ביותר הקדושה צריכה להתגלות בצורה המושלמת ביותר הכוללת גם את הגוף. 

חיבור קדושה לכל רובדי החיים זה האידיאל שהצורה מציבה לחברה הישראלית לכלל ולפרט.

בהר

מה עניין שמיטה להר סיני?

מושג הקדושה המאפיין את חלקו השני של ספר ויקרא, מופיע בפרשתנו במרחב המקום. פרשת קדושים ותחילת פרשת אמור עסקו בקדושת האדם מישראל והכוהנים, סופה של פרשת אמור עסקה במקראי הקודש, קדושת הזמן,ואילו פרשנו פותחת במצוות השמיטה האמורה להתקיים בארץ ישראל.

הכותרת של הפרשה היא: "וידבר ה' אל משה בהר סיני", וכבר שאלו חכמים: מה עניין שמיטה להר סיני? מדוע מדגיש הכתוב שמצוות שמיטה נאמרה בהר סיני, והרי מצוות נוספות נאמרו בהר סיני כמו עשרת הדיברות?

שיטתו של רבי עקיבא, התורה נתנה בפעם הראשונה בסיני ובפעם השנייה באוהל מועד ובפעם השלישית בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ. הכתוב רצה ללמדנו שכל הפרטים נאמרו בהר סיני ובחר במצוות השמיטה על מנת להדגים עובדה זו, כמו שמצווה זו ניתנו פרטיה וכלליה בסיני כך גם שאר המצוות. לעומתו רבי ישמעאל סובר שהכללים נתנו בסיני והפרטים באוהל מועד. לדעתו נצטרך לתת הסבר אחר מדוע התורה מדגישה שהשמיטה ניתנה בסיני. 

מחלוקתם היא כנראה מחלוקת עקרונית, האם ניתן להפריד את הפרטים מהכללים, רבי עקיבא סובר שהדבר לא ניתן ואילו רבי ישמעאל סובר שהדבר אפשרי במיוחד בסדרי לימוד שיש לעבור מהכללים לפרטים. רבי עקיבא לעומתו סובר ש יש להתחיל מהפרטים ולעלות אל הכללים ולא להיפך ובנוסף הוא  חושש שהלומד יישאר עם הכללים והדברים לא יגיעו לפרטים החשובים, הלכה למעשה.

האם מצוות שמיטה היא כלל או פרט? כנראה שהדבר תלוי במחלוקתם. רבי עקיבא סובר שהיא פרט ממצוות התורה, ורבי ישמעאל סובר שמדובר על מצווה כללית, שהרי נאמרה בהר סיני ולא באוהל מועד. 

כלליותה של מצוות שמיטה מתבטאת בכך שמקום אינו דבר טכני במיוחד כשמדובר על ארץ ישראל. הארץ היא ישות חייה, ולכן היא אמורה לשבות אחרי שש שנים: "ושבתה הארץ שבת לה'". הארץ אינה שייכת לעם: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", בני האדם גרים בשכירות בארצו של ה' כמו גר או תושב ארעי, ולכן אם לא שובתים בשנה השביעית עלולים לגלות מהארץ, כמו דייר שאינו משלם את שכר הדירה ובעל הבית מודיע לו שהוא חייב לעזוב. מצוות שמיטה מחזקת את מידת הביטחון בה', שהרי לא זורעים ולא קוצרים בשנת השמיטה, ומאין יהיה מזון לאכילה: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים", הכתוב מבטיח שבשנה השישית יהיה שפע של יבול שיספיק לשלוש שנים, רק עם הבוטח בה' יכול לשבות שנה שלימה מעבודה.

בנוסף לכל האמור, קיימת בכתוב הדגשה שבהר סיני שעליו נתנה תורה מן השמים, ניתנו מצוות שאמורות להיות מיושמות בארץ, ובמרכזם אחריות חברתית על כל פרט ופרט: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" הגידולים שגדלים בשנה השביעית שייכים לכלל החברה, כספו של אדם שייך לו אבל פעם בשבע שנים מזכירים לו שהוא קיבל אותו כברכה שמימית ולכן עליו מוטלת אחריות חברתית לדאוג במיוחד לחוליות החלשות בחברה. הפרשה ממשיכה לפרט מצוות נוספות הקשורות לאחריות זו כמו איסור הלוואה בריבית, איסור לשעבד עבד עברי, קיימת חובה להתייחס אליו כשכיר ועוד. בספר דברים פרק ט"ו נקרא על שמיטת כספים המצטרפת לשמיטת קרקעות שמטרתה לאפשר לעניים לפתוח דף חדש ולהשתחרר מהחובות שנקלעו אליהם במהלך שש השנים.

עקרונות מרכזיים אלו מחזקים את דעתו של רבי ישמעאל שנושא השמיטה הוא נושא מרכזי שהיה צריך להיאמר בהר סיני ומההר לרדת לשטח

בחוקתי 

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ"

ספר ויקרא מסתיים בברכות וקללות שהן התשתית לברית בין ה' לישראל. הברכות תגענה כתוצאה משמירת החוקים והמצוות וכנגדן הקללות כתגובה להפרת הברית.

הברכות מגיעות מיד ובשפע רב ואילו הקללות מגיעות בהדרגה, ללמדנו שה' מעוניין להשפיע עלינו טובות רבות ואינו מעוניין בהענשתנו, ורק בלית ברירה יגעו אלינו הקללות וגם הן בהדרגה על מנת שבכל שלב נוכל לשנות את דרכינו למוטב ואז הן יפסקו.

הברכות מחולקות לחמשה נושאים (רד"צ הופמן- ויקרא כ"ו):

א. פוריות הארץ- (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: (ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:

ב. שלום בארץ- (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:

ג. נצחון על אויבי חוץ- (ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:

ד. השגחתו הפרטית של ה' על ישראל, ריבוי העם ובמקביל פריחה כלכלית- (ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: (י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ:

ה. השראת השכינה בישראל- (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:

ניתן לראות בברכות מהלך הדרגתי המתחיל מהארץ הנותנת את פריה בשפע, עובר לעם היושב בארץ לבטח וניצל מפגעים פנימיים ואויבים מבחוץ, ועדיין העם אינו מכיר שכל הטוב הזה מגיע מה', ורק בשלב הרביעי מופיעות המילים: "ופניתי אליכם" מלשון פנים ופנייה, כשה' פונה אלינו אנו מרגישים גילוי שכינה, ובשלב זה יש שפע של פריון וצמיחה כלכלית יותר גדולה. השלב החמישי הוא השראת שכינה קבועה, התהלכות של ה' בתוכנו: "והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם", נראה שביטויים אלו רומזים לבית מקדש, המהווה בסיס קבוע להשראת שכינה.

המהלך של בניית הגוף הלאומי המבוסס על כלכלה וביטחון ולתוכו יציקת הנשמה מופיע במספר מקומות במקרא. בחזון התשובה של משה בסוף ספר דברים בפרק ל':

(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה'  אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה'  אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (ו) וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל  נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:

קיבוץ גלויות, ירושת הארץ, טובות גדולות יותר מאבותינו, ואחר כך מילת הלב שמטרתה אהבת ה' בכל לבבך ובכל נפשך.

גם יחזקאל בפרק ל"ו בונה את גאולת ישראל בצורה זו:

(כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: (כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: (כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: (כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: (כח) וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:

ציון וירושלים מבטאים את שני השלבים. השם ציון המופיע במקרא קרוב למאתיים פעמים מבטא את דבר מיוחד ומצוין ואילו השם ירושלים מורכב מיראה ושלום או שלמות, דבר רחב המתפרס ומשפיע על כל העולם. עם ישראל בונה את ביתו בציון, התנועה הציונית מובילה את המהלך ההיסטורי המשמעותי הזה, ואילו השלב הבא הוא ההופעה של ירושלים, עיר שתשפיע מרוחניותה על כל העולם. הרב אברהם יצחק הכהן קוק – הראי"ה הקים תנועה הקרויה: "דגל ירושלים" שמטרתה לבנות קומה שנייה רוחנית על גבי קומת החול ההולכת ומתרקמת על ידי התנועה הציונית. הגאולה מגיעה קמעא קמעא, שלב אחרי שלב, זו הדרך לבנין יציב ובר קיימא.זה סוד המעבר מיום העצמאות ליום ירושלים החל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל חג מתן תורה- חג השבועות.